בחודשים האחרונים פיתחתי אלרגיה לבולשיט.
אלרגיה פיזית.
קשה לשאת את חברתם של אנשים.
גם כאלה שאני אוהבת, אולי בייחוד כאלה שאני אוהבת.
שכן כל השאר הפכו להיות שקופים.
המילים על גבי המילים שאני שומעת הופכות לצליל מונוטוני שלא אומר דבר.
כמו רעש רקע סטטי.
והדבר היחיד שאני שומעת הוא את קול המצפן הפנימי שמחפש מחדש כיול.
טוב לי ככה, עם היצורים הפרוותים שמציעים נחמה ואהבה ללא מילים, הבטחות או שקרים.
הופכת את הבית למקום נעים עוד יותר וחם עוד יותר.
אפוף ריחות של בישולים ומוסיקה.
רק בשבילי.
המוזמנים היחידים הם אותם אלה שלא שואלים ויש להם את הזכות לפתוח את המקרר ולחטט במגירת הלבנים.
או כאלה שאני מכניסה למטרת נוחות פיזית וגירודים שצריך לגרד.
מפחידה אותי ההנאה הזו מהבדידות.
אבל היא כמו יין טוב יורדת חלק בגרון ועושה נעים בבטן ובראש.
זה הפרק הנוכחי של חיי.
שיעור חשוב.
סוג של שיבומי זמני
שיעור יקר.
אני הולכת להנות ממנו עד הסוף שכן... היום בבוקר כבר קמתי עם קוצים בתחת.
ורצון ל....
