הירהורים

לו לומר את הדברים היה בעבורי פשוט יותר,
יש המון דברים שברצוני לומר
אך המילים כמו מסרבות לעבור את סף השיניים,
נתקעות בקצה הלשון,
נאחזות בכח בבלוטות הטעם וממאנות להיפרד,
לצאת לחופשי.

לכי תסבירי להן שלו היו מואילות בטובן להמשיך בדרכן אל האור
ופחות מנסות לתאם בין הרגש,
ההגיון והפחד מחשיפה
אז אולי,
רק אולי היה יכול להיות לי מעט יותר קל.
בטוחה שיש ל'נכות הורבאלית' הזו שם! או שמא הרגע נתתי לה!?

למזלי אצבעותיי מתפקדות להפליא
ובניגוד למילותיי,
להן קשר ישיר אל הרגש
והן כותבות אותו מבלי להתייעץ כלל-
לא עם ההגיון
ולא עם הפחד...
הן כותבות אותו מבלי לשאול
האם זה חכם
או נכון?
האם זו מידת החשיפה הרצויה?
והאם בכלל חשיפה רצויה?
הן כותבות אותו אולי במעט חשש
אולי באופן מעט עוצמתי,

אבל בעיקר הן כותבות אותי! [b]



*תודה ענקית לזה שמלמד אותי לסנכרן
בין אצבעותיי למילותיי
ונכון, יונץ' שלי, שהדרך עודנה ארוכה
אך עצם עצמאות אצבעותיי
היא ההוכחה שיש תקווה... :-)