הירהורים

לקום ב 04:40, לפתוח בשקט המירבי את דלת האוהל, להניח רגל יחפה על דשא מטולל ולהרגיש כמו זה הצעד הראשון בחיי.
לצאת מהאוהל, להביט לשמיים- כוכבים אחרונים עוד מאירים מעליי, החושך מעט נמוג וכאילו כבר יום מעבר לקו אופק.
כמה ציפורים כמו לוחשות זו לזו את שאירע בלילה, מביטה אל השמיים, נושמת מלוא ראותיי וסופגת לתוכי את צינת הבוקר הנעימה, נותנת לשקט למלא אותי וחשה כמו סוללה שניה לפני שאזל כוחה ושוב חוזרת לחיים...
מטיילת לי מעט, עוד מעט ייעורו כולם והשקט הזה יתפוגג כלא היה, מתקשה להיפרד, עושה טיול קצר, יחף, קריבה לנחל, מאזינה לשירתו...
ניפרדת לי, טעונה, לימים רבים (מידי) עד לפגישתנו החוזרת...
כבר 05:00 לערך, חוזרת לי לאוהל לעוד דק' של התרפקות על השקט.
כבר מתגעגעת... טבע אהוב במלוא הדרו...

[b]