הירהורים

29 שנה עברו להם ביעף,
עד לשנתי ה30,
כאילו לאתגר, היתה האחרונה-
לא רוצה לומר קשה
אבל בהחלט לא פשוטה עבורי.
לא מתוך היותי אדם של משברים,
ממש לא!
אלא מתוך הנסיבות...
בשנה הזו עברתי לא מעט-
ניפערו בי תהומות שלא היכרתי,
נישאבתי למקומות שלא ידעתי על קיומם,
חשתי בכאב שלא חשתי כעוצמתו עד כה,
למדתי חלל היעדר המילים,
היעדר החיבוקים.
צרבתי רצונות לא ממומשים,
כמיהות בלתי אפשריות,
אהבות לא מתוזמנות.
כמה תיסכולים עברו עליי,
כמה תיסכולים העברתי על הסובבים אותי,
כמה שעות מבוזבזות של עשיית כלום,
כמה דמעות שנישפכו להן, מעצמן,
מבלי להתייעץ איתי כלל...

עם כל זאת ואולי בגלל, איזו שנה ניפלאה זו היתה-
כמה הרבה למדתי על עצמי,
כמה עמוק התחברתי לרגשותיי,
כמה כל דימעה שהרטיבה לחיי זלגה לליבי וחרצה בו חריץ.
כמה עוצמות למדתי שיש בי,
כמה כח שואבת מהתהומות ההם,
שפעורים בי עדיין, לא מתכחשת להם,
אך כעת לומדת להלך על פי התהום
מבלי לחשוש, בזהירות, מתוך מודעות,
כעת לומדת לחבק את הכאב הזה,
ללמוד ממנו על עצמי,
לצמוח ממנו גבוה יותר,
להגשים את עצמי יותר בכל יום,
להתנסות בדברים חדשים,
ללמוד לשתף מבלי לחשוש,
ללמוד לדבר ולשתוק,
ללמוד לדמוע...

סוגרת היום פרק של 30 שנה ואוהבת את שמביטה עליי מתוכי,
אוהבת את האדם שהתפתחתי להיות,
את היכולת שלי להקשיב, להכיל, לא לשפוט,
את הרצון שלי לגעת, לדעת, ללמוד.
את הרצון למושלמות ואת הידיעה שלא תמיד היא ברת השגה.

אוהבת את האישה שהתפתחתי להיות,
את היכולת שלי להיות הכי של אישי,
בראשי, בגופי, בנפשי,
את היכולת להתחבר למיניות שבי,
בלי לחשוש, להשיג את שרוצה גם אם מתעכב
את היכולת שלי לאהוב עד בלי סוף...

אוהבת את האמא שהתפתחתי להיות,
את היכולת שלי להכיל אותן גם אם לעיתים מתישות,
את היכולת שלי לחבק אותן גם עם הידיים מלאות,
את היכולת שלי לאפשר להן להתפתח, ללמוד...
יודעת שלא מושלמת, לא מתיימרת!
לעיתים עייפה מידי,
לעיתים חסרת סבלנות,
אבל תמיד תמיד הכי אוהבת...

מאחלת לעצמי שאדע להמשיך את התנופה קדימה,
שאדע לממש תוכניות,
שאדע למצות את עצמי בכל יום, בכל תחום.
שאמשיך להיות מוקפת באלו האוהבים אותי והדואגים לי לעד!
בתקוה שאני מצליחה להחזיר ולו במעט מכל הטוב שמכניסים לחיי...
[b]