לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

מיש

החיים שלי הם לונה פארק אחד מתמשך, רכבות שדים, רכבות הרים, מבוכים, קרוסלות, גלגל ענק.
הכל יש פה.

הבלוג הזה נפתח לפני עשור, עבור הבעלים הראשון שלי... ש"קרא, למד ונהנה".
זכיתי לחוות איתו את גן העדן של ההתמסרות המוחלטת.
הוא לקח אותי למסע מרתק (ואולי מופרע) של פעם בחיים, כזה שמשאיר חותם, לכל החיים.
כשהגיע הזמן לשנות צורה, נגעתי בקרקעית של התהום, וזה כאב יותר מכל דבר אחר שחוויתי בחיי (והיו).

אחריו נכנס לחיים שלי, לזמן קצר אבל משמעותי, "בעל הבית".
הוא עשה איתי את הצעד הראשון, כדי להחזיר אותי לחיים.
בחוכמה ורגישות הוא תפס את המקום המכובד של בעלות.

ואז התמסרתי שוב. באהבה גדולה. לאיש מקסים. אחד השווים.
היה נדמה שגם שם ישבר לי הלב, אבל בגדולתו, הוא הצליח לעבור איתי למקום האחר.

ואז היה קצרצר(אך משמעותי), שבקושי הספקנו לטעום, אבל יצא, שהיה קרש הקפיצה...

למי שחי איתי ויצר איתי חיים!

"זמן קצר אך משמעותי"? מסתבר ששמונה שנים, זה לא כזה קצר (:
לפני 3 חודשים. 17 באוג׳ 2020, 23:26

היה משהו שאני לא יכולה לכתוב עליו! (פה)
הוא בעיקר לא היה שלי, אלא סיפור מאד טראגי בישוב שבו גרתי ובתפקיד שבו עבדתי.

אבל באופן הזוי, זה חיבר אליי את הזוגיות הראשונה שהייתה לי בחיי.

 

עוד לפני שנהיינו זוג, כשההזיה התחילה, הבטחתי לו, לאותו בחור, שהיה צעיר ממני בשבע שנים,
שאני לא אנטוש אותו בחיים, שאני בחיים לא אפנה לו את הגב.

בסופו של דבר, אחרי שנה של זוגיות מדהימה, תודות ליצר ההרס העצמי העצום שלו, הוא זה שנפרד ממני.
אבל אני אחת שמקיימת הבטחות, אז הנשמה שלי נשארה מסורה לו.

באחת הפגישות אצל המדקר/מטפל/אח שלי, כשדיברנו על זה, שאני לא מצליחה לשחרר,
ותהיתי מולו, למה לעזאזל אני כל כך אוהבת את הבחור הזה,
הוא נתן לי אז את ההסבר שבו הוא מאמין למה זאת אהבה.

התחברתי!

אימצתי!

 

מצאתי את הסרטון הזה עכשיו בבלוג של FOMO והוא מסביר מדויק.
משם גם התחילה כתיבת כל הפוסט הזה, אז תודה לך FOMO, שאני לא מכירה (:

 

המדקר שלי, שליווה אותי אז בדרך הייסורים של הלב השבור, הפציר בי להעזר בתמצית WALNUT של פרחי באך.
שעוזרת במצבי מעבר ומשבר, להכות שורשים חדשים ולהמשיך הלאה.
במשך חודשים, התעקשתי שאני רוצה להתגבר "לבד", ולא מאמינה בממבו-ג'מבו-בולשיט הזה.
בסופו של דבר, כבר הייתי חלשה מידי מהכאב ונכנעתי. התמסרתי.
קניתי את הטיפות והתחלתי לטפטף.
תוך שלושה שבועות הלב שלי חזר לנשום!

זה היה לפני עשרים שנה!

 

 

עשור אחרי, הייתי שוב עם לב שבור ואחרי הפסקה של תקופה בביקורים אצל המדקר

וחזרתי אליו.

ואחרי תהליך ארוך ומייגע, ועם בעל בית ואז קריטי ואז טיגריס ואז נייקי,

הולדתי ונולדתי מחדש.

 

ועוד גלגול עובר.

משמעותי ומלא וחשוב ומדהים!

והיו גם משברים ועצבים, אבל בסופו של דבר, בעיקר מדהים!

 

לפני שבוע, אבא שלי היקר, שלח לי את הסרטון הזה, שמתחבר לי מאד למה שעובר עליי היום בחיים:

 

והפעם לא בדיוק כמו עוף החול...

לא באמת מתחילה מחדש.

רק חלקית.

כי הדף לא חלק.

וטוב שכך!

 

יש הרבה דברים מהגלגול האחרון (וגם זה שלפניו) שאני לא מוותרת עליהם.

ואני מתכוונת להמשיך לאהוב, כי רק ככה אני יודעת!

כי רק ככה אני רוצה!

כי ככל שאני נותנת ממני, אני אוהבת יותר.

וככל שאני אוהבת, אני רוצה לתת יותר.

וזה הדלק שלי!

לפני 4 חודשים. 16 ביולי 2020, 0:31

 

כן, זה לפעמים מפחיד.

זה בוודאי מאתגר.

קורה שיש רגעים של עצב או ריקות אפילו כאב ודאגה.

חוסר מנוחה וטיפות של חוסר אונים.

 

אבל...

 

יש התרגשות

וסקרנות

ושמחה

וחופש

וצמיחה

ונשימה מחודשת

 

ויופי

ואושר

והרמוניה

 

לפעמים, אם יוצאים, מגיעים הביתה!

 

לפני 5 חודשים. 23 ביוני 2020, 18:06

ווטסאפ מחברה:

 

"בוקר טוב
בגלריה כעת מתבצעים צילומים לסטייליסטית.
הצלם גיא, בחור מוכשר שהגיע מארה"ב.. מצלם פטיש בין השאר.
יש לך רעיונות לאנשים שיירצו להצטלם... תמונות נועזות..."

 

מפה לשם, קפצתי לגלריה, כדי להכיר ולראות במי ובמה מדובר.

וזו טעימה קטנטונת ממה שעשינו שם:

 

לפני 5 חודשים. 14 ביוני 2020, 12:17

 

אני:

מלא הודעות
סיפורים
מילים
עדכונים
בלה בלה בלה
תמונות

 

הוא: מילה

 

אני:

עוד מלא מלא מלא הודעות
עוד מילים וסיפורים
ועדכונים
עם תמונות בלי תמונות
בלה בלה בלה בלה בלה בלה 

 

הוא: מילה!

 

אני:

תגובה
שאלות
מצחיקה
משתפת
סרטים
מילים
בלה
בלה בלה
בלה בלה בלה
בלה בלה בלה בלה
בלה בלה בלה
בלה בלה
בלה

הוא: שלוש מילים...

 

אני:

אני יכולה לומר משהו?  

(:

 

 

 

* האמור תופס עם גברים בכלל

** ועם משימתיים בפרט

*** גם אני כזו כשאני TOP (:

**** לפעמים מילה אחת מספיקה! 

***** מזדהות/ים?

לפני 5 חודשים. 7 ביוני 2020, 0:00

כמעט שלושה חודשים מאז הפעם האחרונה שהתראינו.
עם עולם שהשתנה מסביב בזמן הזה.

העולם הגדול, שעבר משבר ובנתיים נראה ששרד,
והעולם הקטן שלי, שעובר מהפכות.



הוא היה קרוב כל הזמן.
ומאחוריי, ומצדדי, ומעליי, ובתוכי.


גם בלי להפגש, וגם עם כל העומס שהיה,
הצליח להיות נוכח באופן כזה, שהרגיע אותי.


בשלושת החודשים האלה... חיכיתי מאד לגעת בו שוב,
אבל גם הייתה לי סבלנות לזמן הנכון עבורו.
הרגשתי געגוע בדיוק במידה הבריאה.
הייתי בכמיהה בדיוק בעוצמה הנעימה.
חיכיתי שהרגע הנכון יגיע ולא ידעתי מה יהיה בו.


דמיינתי את הפגישה בכל מיני דרכים, אבל גם ידעתי ששום דמיון, לא יתממש ככה.
יכולתי לחשוש ממנה, גם כי הוא אולי קצת נהנה להבהיל אותי, 
וגם כי הוא העביר לי טעימות מהחשקים שלו...

אבל אני כל כך בוטחת בו, שלא באמת חששתי.



ואז בדרך לפגישה שנקבעה, דיברנו בטלפון.
חניתי ופתאום הוא היה מול החלון של הרכב שלי.
וכאילו שנפגשנו אתמול.
כי משום מה, אצלנו, לזמן אין משמעות.
שמונה שנים, שלושה חודשים...

 

והחיבוק!
היה בו כדי להכניס לכמה שניות, את כל מה שהיה צריך.
אמרתי לו, שזה כמו לחבר למטען...

 

זה מעניין, שכל הטוטאליות והאקסטרימיות (שאנחנו יודעים שיש בשנינו),
יכולה בעצם להיות בסטייט אוף מיינד, ולא צריכה בכלל לבוא לידי ביטוי בפיזי.

כי הייתה פגישה קצרה (והתבאסתי שהיה חייב לעזוב, בדיוק במידה הנכונה והלא מבאסת!).
פגישה (כמעט) בלי אקטים בדסמיים (ואלא שהיו, היו כאלה לייט, שכמעט אפשר לפספס שהיו).

קלילה ועמוקה, כמו שהוא יודע להיות ולתת!

 

וכמו שכבר נאמר ונכתב, אנחנו לא ממהרים לשום מקום, הוא כאן לעוד הרבה שנים.

 

 

לפני 6 חודשים. 8 במאי 2020, 13:32

אני אצל חברה.

מגיע אליה הצעצוע שלה.

זה צעצוע שווה כזה, שלא מעט מבנות הכלוב מריירות עליו.

או לפחות עוקבות ומפלרטטות.

והוא כאן, איתנו, מאד מסור ושירותי.

 

 

 

ואתה, בעל הבית, לא פיזית איתנו, אבל נוכח עבורי במלוא הוויתך.

מתפעל אותי בשלט רחוק, כמו מריונטה, ואני מבצעת עבורך, כל מה שאתה מבקש.

 

אתה כותב לי שאתה במצב רוח רך, ואני נושמת לרווחה.

אתה זורק רמזים למה היית מבקש, אם לא היית במצב הרוח הזה.

וכותב גם, שהוא יכול להשתנות.

ועובר בי פחד.

פחד תמיד קיים.

היררכיה לא באמת יכולה לעבוד, בלי אלמנט של פחד והרתעה.

מי שאומר שכן, שיסביר לי בבקשה איך.

 

 

מתישהו (בלילה), הוא יצא באישורנו, לשעה.

היא מחכה לו ערה, אני נכנסתי למיטה והולכת לישון.

אני מעדכנת אותך שמחר בבוקר אני קמה, מתארגנת ונוסעת הביתה.

שאם פתאום תפתיע פה, אז נופתע מאד 😉

מזכירה לך שאתה יודע איפה אנחנו, ויש לך את המספר שלה אם אני לא עונה.

ומאחלת - לילה טוב בוס 💋

ונרדמת.

 

 

אחרי שעתיים וחצי, אני כותבת לך שוב:

ישנתי

התעוררתי

הוא פה

הם מזדיינים

אני משדרגת להם במילים שלי

הפעלתי רוקט

גמרו

גמרתי

הלך

חוזרת להרדם

 

היית ועודך במחשבות שלי כל הזמן.

והיית איתנו פה כל הערב והלילה.

חבל שלא היית פה ממש...

עוד נשתולל ונאהב ככה גם איתך.

מגיע לך לראות את זה ולהרגיש.

 

שלך 

 

לפני 6 חודשים. 4 במאי 2020, 15:06

אתמול לפני עשור, התחלתי לכתוב את הבלוג.
אני מסתכלת אחורה עד לשם (זה ממש גלגול חיים אחר), כדי להבין למה.

 

קודם כל, כמו שאני מתנהלת בחיי (כמעט בכל דבר שעשיתי ועושה), הלמה הוא משני (לפעמים אף שולי).
זו אולי אסטרטגיה מפגרת, אבל היא עובדת לי (בנתיים ועד כה) מצוין בחיים.
גם כשהיא לא, אני בסדר עם זה שאני ככה.

בגדול, אני קופצת למים (לפעמים לוקח איזה יום או שבוע או שנה) ואז מתמודדת עם ההשלכות.
ואז שנים אחרי, תוהה על זה (:

אז למה התחלתי לכתוב בבלוג? ככה!

ובכל זאת? קצת הגיון שיהיה פה? אחרי הכל, יש לי לא מעט ממנו...

 

הפוסט הראשון נכתב ~ לרגל חגיגות ה-100...

לא כתבתי בו מה משמעות ה-100, אז אולי הגיע הזמן?

 

עוד לפני שמס' 1 ואני נפגשנו לראשונה ~ למי שרוצה להזכר במה מדובר: ההתחלה. נובמבר 2009.
במהלך השבוע הראשון של ההתכתבות, הוא ביקש שאשלח לו כל יום "משהו שאני לא יודע עלייך".
אז התחלתי.
וכמו שאני יודעת... גם התמדתי.
שלחתי כל יום.
והן היו ממוספרות.
מכיוון ש100 זה מספר מיוחד, החלטתי לעשות בו צעד מיוחד, עבורי, ולהתחיל לכתוב בלוג.
לא ידעתי שזה יהפוך למשהו כל כך מרכזי בחיי.

ההודעה של אותו יום  (3.5.2010) הכילה לינק לפוסט הראשון והייתה:
"מה שאתה לא יודע עליי, זה שיש לי בלוג!"

 

בסופו של דבר היו מעל 600 "משואים" כאלה.

אם עושים חישוב מבינים, שהמשכתי גם אחרי שעשינו "שינוי צורה".
בהתחלה עוד שלחתי כל יום.
לאט לאט, כמה שזה כאב, התחלתי "לפספס" ימים ולהיגמל.

זה היה לפני שהיה לי סמארטפון ובמשך כל התקופה (כשנתיים), הסתובבתי עם פנקס לכל מקום,
הייתי כותבת לעצמי תזכורות, שאח"כ הייתי מגיעה למחשב וכותבת לו עליהן.
הייתי צוברת רשימות של "משואים" ברזרבה, כדי שיהיה לי מה לכתוב, אם המוח מיובש.
והיו לא מעט הזדמנויות, שכבר לא היה לי מה לספר, כי הוא כבר ידע עליי הכל, שהפתקים הצילו אותי.

 

היו כאלה שחשבו שהבלוג נועד לשיווק.
שיווק שלי או שלו.
כי הרבה מאד אנשים מתחזקים בלוג לצורך זה.
לא אני.
וזו לא הייתה הסיבה.

 

כתבתי כדי לשמח אותו.
ואז גיליתי שזה משמח גם אותי.
ואז שזה משמח אחרים.
ושיש לי לא מעט עוקבים ועוקבות.
ושאני מקבלת בעקבות הבלוג, פניות להתייעץ, לשתף, להתחבר.
והבלוג פתח לי עולם של אנשים ועשייה,
שאני לא יכולה לדמיין איך היו נראים חיי, אם לא היה זה.

ואז גם מצאתי, שהבלוג הוא סוג של תרפיה.
שאני מצליחה דרך הכתיבה, לעבד תחושות ומחשבות וההבעה היא סוג של אקסטזה.

לא מכחישה, שתשומת הלב שקיבלתי דרך הבלוג, עשתה לי המון.
סגנון התקשורת שלי, הוא כזה, שהדלק שלי בחיים, זה יחס מהעולם.
להיות משמעותית לאחרים.
כשאני לא משמעותית, אני נובלת.
הבלוג והשיתוף בו, אפשרו לי להיות משמעותית להרבה אנשים,
כאלה שלא הכרתי קודם, וגם כאלה שאני לא מכירה עד היום.
חלקם קוראים אותי כבר עשר שנים, ויש גם אנשים חדשים.

 

הבלוג נהיה תיעוד חיי.
כל מה שכתוב בו, הוא מציאות!
לפעמים רק חלקים ממנה, כי אי אפשר לחשוף הכל, אבל הכל קרה!

במהלך הקשר (עם מס' 1) הבאתי את מה שעובר עליי.
כשהקשר איתו "שינה צורה", המשכתי לשפוך בו הגיהנום שעברתי.
ואז כתבתי פה את שני הקשרים הבאים:
מעט מהראשון עם בעל הבית, כי הכל היה לי טרי מידי, אז כתבתי לו ועליו בבלוג אחר.
ולא מעט בחצי שנה הבאה עם קריטי שהגיע אחריו.

ואז חלקים מהחיים עם בן זוגי, האיש "שגנב" אותי ונתן לי את המתנה הענקית.
זוגיות ומשפחה וצאצאית מופלאה (שמרוחה עליי עכשיו ומלטפת אותי).

זהו... (בנתיים)

I Am What I Am

 

לפני 6 חודשים. 1 במאי 2020, 8:16

מזדקנת.

זקנה בלה.

 

רציתי עוד ילד/ה...

לפחות עוד הריון (או להנות מאחד, יותר מארבעת הימים שידעתי על זה שהיה).

 

זה שאני עדיין מרגישה ילדה? לא תופס.

זה שאני עדיין מתרגשת מזה שיש לי רשיון, רכב, כרטיס אשראי, בן זוג? - לא תופס.

זה שאני מתלהבת שכל הילדים בבי"ס (כשיש לימודים) ואני לא... - לא תופס.

 

הביציות שלי כבר רקובות, זקנות, חסרות תועלת.

מה שאומר שהזקנתי.

באסה.

 

אז אחת התופעות, היא ללכת לישון עם מפעל מים ליד המיטה:

להתעורר בלילה ארבע - חמש - שש - שבע פעמים.

לשתות, להשתין, לשתות, להשתין.

פיפי, מים, פיפי, מים.

פיפי.

מים.

פיפי (מלא פיפי).

 

ולקום עם מפעל מיחזור ליד המיטה:

לפני 6 חודשים. 29 באפר׳ 2020, 21:19

בהמשך להתמודדות עם שגרת החיים הקורונית...
כשבן הזוג צמוד צמוד, ובעל הבית רחוק רחוק.

 

במסגרת התכתבות בוקר קלילה, לפני ואחרי מקלחת,
אני מעדכנת אותו שבן הזוג נכנס וממשמש לי את הציצי (והנייד לא היה לידי).
בעל הבית פתאום מבקש שיתן לי גם 20 ספנקים.
אני בודקת שבן הזוג שלי בעניין (כי הוא לא חייב לשתף פעולה),
ואז מקבלת שעת ביצוע ובקשת דיווח.

אז קיבלתי והתפתלתי תוך כדי, 
ובגלל שבן זוגי מאד מאד מאד מאד מרחם עליי,
זה כמעט לא נראה!
אבל תאמינו לי, בחיי, שזה כאב מאד! אפילו קצת בכיתי...

והיה after care אוהב ונעים ביותר (:

 

* והייתי חוגגת לך יום הולדת בבלוג, אבל כבר לא צריך (:

לפני 7 חודשים. 20 באפר׳ 2020, 23:03

עברו שנים, מאז שהייתי נתונה.

נתונה לכפתורים.

כאלה שלוחצים עליהם, ואני פועלת בהתאם.

 

ומאז שנכנסנו להיררכיה, זה קרה ממש מעט פעמים.

קודם כל, כי הוא החליט על קצב מסוים, איטי, מחושב, מיושב.

ואז הגיעה גברת קורונה, והכניסה מגבלות לחיים של כולנו.

 

 

הוא לחץ לפני כמה ימים על כפתור, ולקחו לי כמה שניות לקלוט.

זה חלק מהתהליך, מהזמן שלוקח למיינד, להתאים את עצמו למצב ההיררכי החדש.

 

ואז כשהוא הסב את תשומת לבי לכפתור שנלחץ (ופספסתי), עבר בי רעד.

גם של עלבון, כי הרגשתי ננזפת לרגע (ואני שונאת לטעות),

אבל גם של העמדה במקום, שמהדקת את ההפנמה.

 

ומאותו רגע, אני נתונה להוראה.

בשונה מהעבר, שיכולתי לציית ועדיין לבעור מבפנים,

בימים האחרונים, אני מוצאת את עצמי מצייתת ושקטה.

בלי בעירה, בלי כמיהה, בלי התמרמרות, בלי קושי.

ממש בסבלנות.

כי הוא ביקש.

 

לא מתגעגעת פחות, אבל עסוקה בזה פחות.

לא יודעת אם לזה הוא התכוון...

אבל יוצא שהוא עושה (לי) טוב, בכל דבר שהוא עושה.

 

 

אז לתהייה, אם אחרי כל השנים, אני עדיין יכולה להיות במקום הזה, 

אני מקבלת תשובות, שיכולה.

לא פחות מפעם.

רק הרבה יותר בשלה, יותר בוגרת, יותר אסופה, יותר רגועה ושלווה.

פחות רכבת הרים, פחות ריגוש אקסטרים מטלטל, 

אבל נעים וממלא ונכון ומרגיע ומחבר.

 

מקווה שיקרא את זה.

ויאהב  }{