עד עכשיו הדעות חלוקות - מי צד את מי... ומי כאן הי(ת)ה הניצוד(ה)...
אנחנו עוד מדסקסים את זה מידי פעם, בדרך המיוחדת שלנו, שבה בסוף אני תמיד מסכימה איתו.
(כאן נכנס אייקון מסמיק).
שבוע של התכתבויות מסנג'ר והודעות אדומות, ואני ממש לא מבינה איך זה קורה לי... לי...?? לי...!!
אני...? שלא מתרגשת מוירטואליים למיניהם. שלא מתמסרת להתלהבות של אשליה.
מצאתי את עצמי נכנסת לזה בכלל מבלי להתכוון.
מבחינתי זו הייתה אמורה להיות חוויה חד פעמית, טירוף של רגע, טלטול עצמי, שלוש דקות (או שעות) של רכבת הרים, עוד משהו לספר לנכדים...
במהלך ההתכתבויות הוא שאל אותי: מה אני רוצה? איזה סוג של פגישה?
אמרתי שאני הרפתקנית, רוצה ריגוש, רוצה אקסטרים, רוצה רכבת הרים.
שאלתי אותו: "מה יהיה? מה אתה רוצה שיהיה?"
אז הוא ענה: " כוס קפה. להריח אותך. ואז להחליט."
הוא הזהיר אותי שהוא תובעני, שהוא יכול להיות מאד קשה, שהוא רוצה ולוקח הכל, שהוא לא מתפשר ולא מחפש רומן. שאני אדע לאן אני מכניסה את הראש הבריא שלי.
אני חושבת שבשלב הזה, שנינו כבר ידענו שהראש הבריא (סוטה) שלי כבר נמצא בפנים...
אחרי לא מעט שנים בסצנה, עם חוויות מכל מיני סוגים, טובות ורעות, מדהימות וסתמיות, בריאות ומצלקות, ידעתי שהאינטואיציה שלי לא תמיד עובדת בעולם הוירטואלי, ושאני לוקחת סיכון מודע.
הוא קרא לזה "סיכון מחושב" וגם על זה התנהל איזה דיון קטן.
הוא הבטיח שזה לא יהיה קל (דרך מצוינת, אגב, לכבוש אותי), עניתי שאני תמיד יכולה ללכת.
שאל אם אני יודעת ללכת? והבהיר: "את יודעת שזה לא משהו שיימשך לנצח."
אחרי שבוע של התכתבויות: "תפני לי את ראשון. חמש וחצי והלאה. אני אחליט על הפורמט"
הוא כבר הבהיר לי בשיחות קודמות שהוא לא בטוח לאיזה כיוון זה ילך, והיה ברור שההחלטה בידיו.
אהבתי את זה, לא לדעת מה עומד לקרות, את מי אני עומדת לפגוש, איך תראה הסיטואציה, מי וכמה יהיו שם...
יום ראשון, שתיים בצהריים: "מכירה את קפה XXX ?"
זהו... זה קורה... האדרנלין מתחיל לזרום בגוף.
אני ממשיכה להתנהל בשגרה, מבחוץ הכל כרגיל, בפנים כולי סערה.
אני יוצאת מספיק מוקדם, גם כדי שיהיה לי זמן למצוא את המקום וגם כי אני כבר לא מסוגלת להישאר בתוך הסביבה ה"נורמאלית".
בדרך לשם, אני נוהגת וחושבת שוב על מה שאני לובשת, פתאום לא נוח לי עם החצאית הזאת, פתאום נדמה לי שזה לא מספיק טוב.
אני רואה מול העיניים את הבקשה מליל אמש: "תתיפיפי."
אני עוצרת באחד מרחובות ת"א, פותחת את מזוודת הטרולי שלי שנמצאת ברכב מאחור, ומוציאה חצאית אחרת. לא דופקת חשבון לעוברים והשבים שרואים אותי מחליפה חצאית ליד הרכב באמצע הרחוב (היו איזה ארבעה שעברו תוך כדי).
* זה משהו שאני קולטת רק עכשיו שהוא לא יודע שקרה... יש סיכוי שאני אשלם על זה?
(אייקון מגלגל עיניים).
זהו, אני בסדר (אם אפשר לקרוא ל"על סף התפוצצות" בסדר). נכנסת שוב לרכב וממשיכה לנסוע. ההתרגשות גוברת. זה היה פרומו באורך של שבוע. עכשיו הסרט מתחיל.
אני מגיעה.
נכנסת... מסתכלת מסביב... מנסה לנחש... אולי זה הוא?
מקווה שזה לא זה, וגם לא ההוא. שולחת SMS שהגעתי.
עובר זמן, אלוהים יודע כמה, אבל זה נראה כמו נצח.
SMS נכנס: "צאי לכביש"
אני יוצאת החוצה.
האוויר בחוץ קריר, יש רוח, סוף חודש נובמבר, אבל לא קר לי... האדרנלין עושה את שלו.
אני עומדת על המדרכה...מחכה... הלב שלי עומד להתפוצץ מהתרגשות, פחד ואדרנלין מעורבבים.
מחשבות של הרגע האחרון: 'מה אני עושה?'
'אני מפירה כאן את כל כללי הברזל שלי' 'האפשרות להעלם עוד קיימת'
אבל אני לא זזה, הסרט התחיל ואני לא אחת שמפסיקה לראות כשהמתח עולה, בטח לא - כשאני המשתתפת הראשית בסרט.
ואני יודעת שזה לא משחק, זה החיים האמיתיים, הסיכון הוא אמיתי, אני יודעת טוב מאד שכמה שהוא למד אותי בשבוע האחרון, זה יכול ברגע אחד להתנפץ לרסיסים ולהשאיר אותי שבורה.
רכב מתקרב, נוסע לאט לכיווני, שני אורות לבנים מאירים אותי, העולם מסביב לא קיים.
יש את שתי הרגליים שלי שנעוצות במדרכה ואת שני האורות שמתקרבים.
הרכב עוצר, הוא מסמן לי מאד בקטן (לא צריך יותר מזה) לבוא לשבת במושב שלידו.
מכירים את זה, כשאתם מחכים בתור המתפתל של רכבת ההרים? והתור מתקצר ומתקרב הרגע להיכנס לתוך הקרונית? ואז מגיע תורכם, הקרונית נעצרת ואתם נכנסים, המפעיל של המתקן סוגר עליכם את בריח הביטחון, והקרונית מתחילה לזוז.
זה הרגע שממנו אין דרך חזרה... הקרונית תעבור את המסלול שלה ואתם עליה, אי אפשר לעצור באמצע, אי אפשר לרדת – גם אם זה מפחיד מידי.
אז שם אני נמצאת, הצעדים הספורים שאני הולכת מהמדרכה ועולה לרכב, אלה הרגעים שלפני העלייה לקרונית.
נכנסת. מבטים. שקט. חיוך קטן. יכול להיות שהיו שם מתישהו מילים, בטוח שהיו שם מילים, רק שאני לא זוכרת אותם.
נוסעים...
השעות הבאות... היו... טוב... לא יודעת מה ואיך לספר...
בדרך הביתה, הייתה לי נסיעה ארוכה, זמן להיות עם עצמי... לעכל... לעוף... לנחות.
לנחות? מעל חמישה חודשים עברו... עוד לא נחתתי.
וזה למרות שצלילים של שדה תעופה כל הזמן נשמעים ברקע (טיסה 781 מחכה לנוסעת מישלי)
( :
לפני 14 שנים. 6 במאי 2010 בשעה 0:27
