בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

מיש

החיים שלי הם לונה פארק אחד מתמשך, רכבות שדים, רכבות הרים, מבוכים, קרוסלות, גלגל ענק. הכל מהכל.

הבלוג הזה נפתח ב2010, עבור הבעלים הראשון שלי... ש"קרא, למד ונהנה".
זכיתי לחוות איתו את גן העדן של ההתמסרות המוחלטת.
הוא לקח אותי למסע מרתק (ואולי מופרע) של פעם בחיים, כזה שמשאיר חותם, לכל החיים.
וכשהגיע הזמן לשנות צורה, נגעתי בקרקעית של התהום, וזה כאב יותר מכל דבר אחר שחוויתי בחיי (והיו).

אחריו (בסוף 2011) נכנס לחיים שלי, זה שהיה הצעד הראשון, כדי להחזיר אותי לחיים.
בחוכמה ורגישות הוא ידע לא לבקש בעלות, אלא להיות "בעל הבית", והיה ברור לשנינו, שאנחנו זה לכל החיים.

ואז, למרות שהייתי עדיין שבורה וסקפטית, נשאבתי קריטית והתמסרתי שוב.
באהבה גדולה. לאיש מקסים. אחד המטורפים והשווים.
היה נדמה שגם שם ישבר לי הלב, אבל הפעם, לשמחתי, הצלחנו לעבור מהיררכיה לחברות.

ואז היה קצרצר, מקסים, שבקושי הספקנו לטעום, אבל יצא, שהיה קרש הקפיצה...
לאיש שהוא חלק מחיי בתשע השנים האחרונות, ובצורות המיוחדת שלנו, צפוי להשאר לעוד שנים רבות.
לזה שבסוף 2012, הכריז שיגנוב אותי ואני אהיה שלו, ואם נתאהב, תוך שנה אהיה בהריון ממנו! (זה קרה הרבה קודם!)
זה האיש שיצר איתי חיים! שהיה מעליי, לצידי, לפעמים מתחתיי, מאחורי, ומלפני.

הבלוג חוזר לאוויר בהדרגה, אחרי שהיה בהפסקת פרסומות מאולצת.
וחוזר עם הרוח שנושבת בי היום, רוח של שינוי קוסמי, ביקום ובתוך כל אחד/ת מאיתנו.

מוזמנים להגיב, לכתוב לי לפרטי, לשאול ולשתף...
אבל לא לצפות לקשרים, אני ונילית, לא פנויה ולא מעוניינת.
אבל אוהבת!
לפני 13 שנים. 18 באוקטובר 2010 בשעה 1:38


קורים בחיים שלי כמה דברים שנורא בא לי לספר עליהם... אבל אי אפשר.
כלומר אפשר, אבל אני לא רוצה... ונכון שנורא בא לי (סליחה יהלום: 'שאני מאד רוצה'), אבל אני מתאפקת !

עם הזמן תבינו הכל, ד(ג)ברים יתבהרו. הנקודות יתחברו. החלקים ישלימו את הפאזל.
מבטיחה שיבוא רגע, שהכל יהיה ברור.

בנתיים, חשוב לי להגיד, שהחיים שלי הם שוקולד, לא כי יש לי את כל מה שאני רוצה, אלא בגלל שככה אני בוחרת לראות אותם !

גם לי יש כאב בחיים, גם לי יש עצב וצער ותסכול... לא הכל תמיד מסתדר כמו שאני מתכננת ורוצה,
אבל לפני הרבה שנים, שפר מזלי ולמדתי לנהל את החיים שלי, במקום שהחיים ינהלו אותי.
הרבה שנים של אימון, הפכו את זה לחלק ממני.

יש מישהו אחד שאומר לי ש"את משהו", ויש מישהו אחר שאומר ש"חבל שהאופטימיות שלך לא מדבקת",
ויש אותי, שאומרת שזכיתי. זכיתי לאהוב. זכיתי להיות נאהבת.
גם אם "את יודעת שזה לא יימשך לנצח" נמצא תמיד ברקע... אני יודעת שאח"כ יהיו ד(ג)ברים טובים אחרים.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

ואני יודעת שחוץ מהבירבורים שלי, תשמחו להצצה קטנה בעלילותיה של מיש{GVR}
אז הנה:


SMSים

19:09 - מתי את מסיימת עם מ' ?

19:11 - תשע

התארגנות אחרונה, יוצאת מהבית ונכנסת לרכב שלי, חוגרת, מכניסה מפתח לסוויץ', לא מספיקה להתניע - SMS נכנס:

19:22 - את יכולה לדחות אותה בעשרים דקות ?

19:22 - כן

מסיימת להקליד ובשנייה שלוחצת SEND - הדלת נפתחת, הוא מתיישב במושב שלידי.
אני נמסה. המבט המטומטם המאוהב נמרח לי על כל הפרצוף...
הוא לא מפסיק להפתיע ! דקות של חלום !
אין מה לומר, הבנאדם (הבעלים שלי) עומד בזמנים ושולח אותי בזמן לפגישה שלי ( :

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

SMSים

10:45 - מתי הרכבות הבאות יוצאות ?

10:45 - אבדוק ואשלח

10:47 - 11:14 מעכו. אני עוד לא מוכנה.

10:50 - הבא אחריו ?

10:51 - 12:14. מגיעה לת"א בעשרה לאחת.

10:53 - תעלי עליה

10:54 - תודה

11:00 - עשרה לאחת ? נוסעת מהר הרכבת שלך. תעלי עליה.

11:02 - סליחה. התבלבלתי בשורות. היא מגיעה בעשרה לשתיים...

11:03 - לשלוח הודעות לכאן או לכלוב?

11:03 - לכאן

11:04 - תודה. אצא מהבית עוד חצי שעה. אוהבת.

11:41 - יצאתי מהבית.

12:17 - אני על הרכבת שיצאה עכשיו מעכו. באיזו תחנה לרדת?

12:51 - רדי בעזריאלי

12:52 - תודה }{

13:54 - נחתתי. אני בדרך לשירותים (בתקווה שהם פתוחים). וגם נורא רעבה...

13:58 - אני מרוקנת וממתינה.

14:04 - גשי למסעדה שלך ותאמרי שאת מישלי

14:05 - במסעדה שישבנו בפעם שעברה?

14:05 - כן

14:06 - תודה

14:13 - אני פה. למה כל העובדים פה יודעים שאני מישלי? ומסתכלים עלי מוזר?

14:16 - אולי כי הם לא מרשים להכניס בעלי חיים בדרך כלל

14:17 - {אייקון של מסמיקה}

ההמשך... כבר לא מתועד... (אולי רק ע"י מצלמות האבטחה של המסעדה)

string doll - אופן ההסתכלות שלך על החיים בכלל ועל חייך בפרט מעורר השראה. לא סתם אומרים לך ש"חבל שזה לא מדבק." הגישה הכל כך ראלית ויחד עם זאת הכל כך אופטימית דומה תחילה שסותרת את עצמה אך במבט עמוק יותר ברור לכל שמדובר בתפיסות שמשלימות אחת את השניה באופן עילאי.

***הייתי נותנת הרבה כדי להיות זבוב על הקיר במסעדה.
(וזה רק על סמך דמיוני הפרוע של מה שהלך שם...סביר להניח שאני טועה בגדול אבל לא כתבת הרבה בעניין כך שאין לדעת..)

}{
לפני 13 שנים
מישלי - אני חושבת שעלית על הנקודה המדוייקת ומיקדת אותי לכתוב משהו מהעולם המקצועי שלי:
עיקר הסבל שלנו בחיים, מגיע, כשאנחנו מתווכחים עם המציאות. קשה ככל שתהיה או כיפית, היא מה שהיא.
הבחירה לחיות אותה מבלי לתת לראש לחפור כל הזמן 'איך זה אמור להיות' - נותנת שקט גדול ואיזון בחיים.
וזה משהו שאני מתאמנת עליו כבר הרבה שנים, ולשמחתי בהצלחה רבה.

*** אכלנו, שתינו, צחקנו, בכיתי, הסמקתי, שתקנו, דיברנו (בעיקר אני). המצב משתנה בשבריר רגע. מילה או מבט עושים את כל ההבדל.
*** תבואי לבקר ואולי לא תצטרכי לרצות להיות זבוב. אני חושבת שהוא יעדיף שתשבי איתנו בשולחן כמו הבובה שאת.

}{

לפני 13 שנים
זמרת ברים​(נשלטת) - טוב, ברור לך שהדמיון שלי משתולל לגבי המסעדה... :-)

ואת כזאת מדהימה, והגישה שלך כל כך נכונה, בכלל לחיים ולא רק לבדסמ שזה כן קצת מדבק :-)

}{
לפני 13 שנים
מישלי - אם זה נדבק, אפילו בקצת, אני יכולה להגיד לעצמי ש"עשיתי את שלי".
תרגיעי את הדימיון יקירתי... במסעדה אוכלים (לא?)
}{
לפני 13 שנים
הסחלב - אהבתי מאוד את המשפט: "שהחיים שלי הם שוקולד, לא כי יש לי את כל מה שאני רוצה, אלא בגלל שככה אני בוחרת לראות אותם !"
אימרה חזקה מאוד, שאני חושבת שאאמץ אותה.
דרך אגב, יש לך שמלה מדהימה...

לפני 13 שנים
מישלי - * אם את חושבת לאמץ אותה, סימן שגם החיים שלך הם כאלה וזה כבר משמח אותי ( :
* לגבי השמלה, את מוזמנת לאמץ גם את המעצבת שלה (פרטים אצלי בפרטי).

ואם לא יצא לי להגיד לך את זה קודם, את אשה עם נעימות כזו גדולה שמשדרת החוצה, מהסוג שמזמן לא פגשתי.
זה עושה כיף להיות לידך...
תודה על התגובה
}{
לפני 13 שנים
אתנה אוקטובר הא ? :) - את אחת הנשים המפוקסות ומסופקות ביותר שהכרתי. נדירה! ולגבי המסעדה, אין לי ספק שהזנתם לא רק את הקיבה שלכם : ) אני בהחלט מסוגלת לראות את החיוך בעיניים }{
לפני 13 שנים
יהלום נא - שוקולד מריר משובח ביותר :)

נשיקות וחיבוקים מכאן
(ובפעם הבאה שתקראי לי טיזרית אני אשלח אותך שוב לסיום של הפוסט הזה. ! . )
לפני 13 שנים
שולץ s - לי אין משהו חכם לומר.
לא רוצה לתת עוד מחמאה כי זו כבר זילות :)

רק לומר לך שמי(ש) שמכיר אותך, נדירה שכמוך, מרגיש שזו זכות.
(טוב זו בעצם מחמאה. קשה לי...)
}{
לפני 13 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י