מיש

קיץ ! מונדיאל ! חם !

תגובה ל: בוקר טוב.
בוקר טוב לכלבונת הכי מוזנחת בצפון.
שיהיה לך יום מצויין ומלא חיוכים ונביחות.
הבעלים הגאה והמזניח.
}{

תודה
...זה אומר שאתה מודה בזה שאתה מזניח ?
}{

אני לא מודה בכלום עד שעורך הדין שלי מגיע.

זכותך.
בכל אופן, ועכשיו בלי להתלוצץ... קצת כבד לי בנשמה.
לא מתפרקת ולא במצוקה, אבל כבדה.
}{

אחרי כמה ימים:

כמעט כמו תמיד, בהפתעה.
אני יכולה לחשוד, או להעלות השערות ולהמציא כל מיני תסריטים, אבל אני לא באמת יודעת.
זו תמיד התרגשות עבורי להיות איתך ועם אנשים שאני אוהבת, כאלו שעד לפני רגעים היו חלק מהיומיום שלי, חבר, חברה ~ חברות.
סיטואציה הזויה... אם עד עכשיו הם היו חלק מהקהל, עכשיו כולנו שחקנים.
התחושות מתערבבות, האחווה העצומה ששוררת סביבנו בחדר, עם הביטחון המוחלט שלי בך, האהבה, העוצמה, המסירות הטוטאלית.

פתאום יש רגעים שאני מתחילה להרגיש ויברציות אחרות, הבטן שלי מתכווצת ואני לא ממש יודעת לשים את האצבע למה.
אני גם יודעת שזה בעיקר לא קשור אליי, שזה לא העסק שלי, אבל האחווה... היא גדולה... היא מקרבת... היא כמעט מרגישה מחייבת.

באיזה שלב, אתה ואני לבד.
אתה יושב על המיטה, אני ניצבת מולך על הברכיים.
העיניים שלי נעוצות בשלך, העיניים שלך נעוצות בשלי, הידיים שלי אחוזות חזק בתוך שלך.
ואז אתה שואל אותי, מה יהיה אם תשלח אותי אליו.
אני אומרת שאלך.
אתה שואל מה אני רוצה.
אני משיבה שרוצה את מה שאתה מבקש.
"אני יודע. ובכל זאת, אני רוצה לשמוע מה את רוצה, מה את מרגישה"
"אז אני לא רוצה"
אתה ממשיך להסתכל לי דרך העיניים אל הנשמה ובעיקר שותק.
אני כבר לא זוכרת אם שאלתי במילים או רק במבט...
מה יהיה...?
אבל נדמה לי שאמרת משהו בסגנון "מה שאני אחליט".

זמן מה אח"כ, חדר אחר, תפאורה שונה, כבר לא רק שנינו לבד, הויברציות גוברות, ההתכווצות בבטן מתחזקת.
הרצון שלי להתכרבל בך בתוך כל המערבולת הרגשית והפיזית הזאת, הולך וגובר, ואתה מאפשר לי.
אתה על הספה, אני ישובה על השטיח מכונסת בתוכך, הראש שלי מונח על הירך שלך ואתה מלטף.

הוא עוזב. יוצא. הלך.

חולפות כמה שניות (או דקות) והאצבע שלך מושכת לי את הסנטר כלפי מעלה, מסמן לי להישיר אליך מבט.
שוב עיניים נעוצות, שקט.
אתה מורה לי להוריד את הקולר ואני מסירה אותו.
ואז אתה אומר לי "רדי אליו, הוא מחכה לך".
הכיווץ בבטן מתחזק, אבל אני מפעילה לרגע את הראש ושואלת "לאן?"
"למטה, הוא מחכה לך ברכב בחניה"
אני מסוחררת, מפוחדת אבל גם לא – אין לי הסבר... זה לא משהו שההיגיון שלי מצליח להבין.
"ככה כמו שאני? יחפה?" אני שואלת...
"כן"
שוב, אני כבר לא זוכרת אם זה נאמר במילים, או במבט, אבל היה שם את ה"אני גאה בך" שלך...

אתה נשאר לשבת על הספה, אני קמה, מתחילה ללכת לכיוון הדלת, מרגישה את המבט שלך עוקב אחריי.
הכל כאילו בהילוך איטי, השניות האלו מרגישות כמו נצח, אני זוכרת כל צעד וכל תנועה שלי.

זהו, היד שלי על הידית של הדלת.
אני מורידה אותה והדלת נפתחת, חדר המדרגות לפניי ואני עושה את הצעד הבא החוצה.
אני לא מסתכלת לאחור, יודעת שזה רק ישהה אותי ויכניס אותי ללופ. נותנת לעצמי הוראה ללכת קדימה.
אני מושכת אליי את הידית החיצונית של הדלת כדי לסגור אותה ומרגישה התנגדות.

כמו היד ההיא, לפני 12 שנים ששלפה אותי כששקעתי במימי הכנרת ברחצת לילה כשהייתי שיכורה(*), תוך שנייה אני מרגישה את עצמי נשלפת פנימה לתוך הדירה.
עד עכשיו אני מרגישה את המשיכה הזאת, שהייתה פתאומית ומהירה, אבל מאד רכה, זוכרת את הסאונד של הדלת שנטרקת אחרי, אבל הפעם אני בצד הבטוח שלה...
משכת אותי כמו בצעד של ריקוד והצמדת אותי לגוף שלך, לקח לי רגע לקלוט, וברגע שהידיים שלך עטפו אותי, הדמעות התפרצו החוצה.
הבכי הזה החזיק בתוכו את כל מה שהצטבר בשעות האחרונות, ואולי בימים האחרונים...
בכי של התפרקות, של שחרור, של ידיעה שאתה שומר עליי וזה מה שמאפשר לי ללכת מעבר לקצה, לוותר על גבולות, להיות שלך.

שם באמצע המסדרון, תוך כדי שאנחנו מחובקים ואני בוכה (בדרמטיות אם זכור לי נכון...), הולכת אותי (והפעם על שתיים) חזרה אל הסלון.
עם מילים שיוצאות בבכי וברעד אמרתי לך שהייתי באמת הולכת אליו, כי ביקשת.
"אני יודע" ענית "ואני גם יודע שתלכי אם אבקש".

בשעות שאחרי, האווירה השתנתה לגמרי, הבטן השתחררה. החיוכים, הצחוק וההרמוניה – חזרו.
אתה והיא שנהניתם מהעוגות שלכם בכפית ואני שנהניתי מהקרם ברולה עם הלשון ( :
דיברנו קצת את מה שהיה, היא ואתה. אח"כ היא ואני, ובהמשך עוד חברה יקרה וחכמה.

בערב אתה ואני במסנג'ר, מעבדים, מציפים, מעבירים תחושות וחוויה למילים, לומדים את הסיטואציה ואת עצמנו.
אז, גם סיפרת לי קצת על ההתרחשויות שמאחורי הקלעים, על ד(ג)ברים שגם אם לא ידעתי אותם, הבטן שלי הרגישה והתכווצה.

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

(*) אחרי שסיימתי לכתוב את הפוסט, פתחתי את ההיסטוריה של ההודעות איתך.
גיליתי שמיד אחרי אותה שיחת מסנג'ר, שלחתי לך הודעה שאת חלקה אני מצטטת כאן:

"משהו שאתה לא יודע עליי 162"
לא בהרבה מקומות בחיי הייתי ערומה בפומבי.
אם הייתי חושבת שיש לי גוף ששווה להראות, אולי הייתי מעיזה יותר ונהנית מזה יותר.
העירום שכן עשיתי, היה כדי להרגיש את החופש, את האדרנלין, את האומץ, את קריאת התיגר על מה שמקובל או לא.
בחוף בסיני קרה שהייתי עם חלק תחתון בלבד (יש גם תמונות שמתעדות את זה).

אוגוסט 98 - חוף בכנרת עם קבוצת חברים טובים... הקפצנו טקילות והשתכרתי כהוגן.
ואז התחשק לכולנו להיכנס לשחייה לילית בעירום.
מה עושים כשכולם רוצים להיכנס ואין מי שיישאר על החוף עם השיכורה?
מכניסים אותה גם ובתורות מחזיקים אותה שהיא לא תטבע.
באחת מההעברות בין מישהו למישהו, המישהו קצת חלם ופספס אותי.
אני זוכרת שהרגשתי את עצמי צוללת למעמקים... ובאופוריה מוחלטת,
(זה בטח לא היה עמוק, אבל מתוך שכרות זה נראה היה כמו המצולות)
הייתי כמה שניות ככה מתחת למים, עד שהרגשתי - ידיים ששולפות אותי למעלה.
אני הייתי לגמרי מבסוטה מהחוויה, אבל מסתבר שסביבי החבר'ה היו ברגע של פאניקה,
הייתה עלטה ולמשך כמה רגעים הם לא מצאו אותי בקרקעית (שהייתה בערך מטר וחצי מתחת לסנטר שלהם).
עד עכשיו זה זכור לי כרגע קסום ומיוחד.