סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

מיש

החיים שלי הם לונה פארק אחד מתמשך, רכבות שדים, רכבות הרים, מבוכים, קרוסלות, גלגל ענק. הכל מהכל.

הבלוג הזה נפתח ב2010, עבור הבעלים הראשון שלי... ש"קרא, למד ונהנה".
זכיתי לחוות איתו את גן העדן של ההתמסרות המוחלטת.
הוא לקח אותי למסע מרתק (ואולי מופרע) של פעם בחיים, כזה שמשאיר חותם, לכל החיים.
וכשהגיע הזמן לשנות צורה, נגעתי בקרקעית של התהום, וזה כאב יותר מכל דבר אחר שחוויתי בחיי (והיו).

אחריו (בסוף 2011) נכנס לחיים שלי, זה שהיה הצעד הראשון, כדי להחזיר אותי לחיים.
בחוכמה ורגישות הוא ידע לא לבקש בעלות, אלא להיות "בעל הבית", והיה ברור לשנינו, שאנחנו זה לכל החיים.

ואז, למרות שהייתי עדיין שבורה וסקפטית, נשאבתי קריטית והתמסרתי שוב.
באהבה גדולה. לאיש מקסים. אחד המטורפים והשווים.
היה נדמה שגם שם ישבר לי הלב, אבל הפעם, לשמחתי, הצלחנו לעבור מהיררכיה לחברות.

ואז היה קצרצר, מקסים, שבקושי הספקנו לטעום, אבל יצא, שהיה קרש הקפיצה...
לאיש שהוא חלק מחיי בתשע השנים האחרונות, ובצורות המיוחדת שלנו, צפוי להשאר לעוד שנים רבות.
לזה שבסוף 2012, הכריז שיגנוב אותי ואני אהיה שלו, ואם נתאהב, תוך שנה אהיה בהריון ממנו! (זה קרה הרבה קודם!)
זה האיש שיצר איתי חיים! שהיה מעליי, לצידי, לפעמים מתחתיי, מאחורי, ומלפני.

הבלוג חוזר לאוויר בהדרגה, אחרי שהיה בהפסקת פרסומות מאולצת.
וחוזר עם הרוח שנושבת בי היום, רוח של שינוי קוסמי, ביקום ובתוך כל אחד/ת מאיתנו.

מוזמנים להגיב, לכתוב לי לפרטי, לשאול ולשתף...
אבל לא לצפות לקשרים, אני ונילית, לא פנויה ולא מעוניינת.
אבל אוהבת!
לפני 13 שנים. 23 במרץ 2011 בשעה 0:08


אני במרכז החדר.
שיער אסוף גבוה. ערומה.



סביבי שבעה אנשים, חלקם עומדים וחלקם יושבים.

כל המבטים עליי, ממוקדים, בוחנים. רואים כל קמט, כל קפל, כל צלקת. כל פגם שקיים בגוף.

שמים לב לכל תזוזה שלי, ולו הקטנה ביותר.

אני משתדלת לא להביט אליהם, מוצאת נקודה כלשהי בחלל החדר ומתפקססת עליה. מבט קפוא.

כולי קפואה. לא זזה. פסל.

מודעת לכל נשימה, לעד כמה שהיא מזיזה את הגוף. מרגישה את הנוכחות של כל חלק בגוף. מתישהו גם את הכאב.


מחשבה שעוברת לי בראש, בתוך כל השקט הזה... כמה קבלה עצמית צריכה להיות לי, כדי להיות מסוגלת להכיל את הרגעים האלה ?



ח ש ו פ ה.



ישובה על כסא. 25 דקות. לא זזה.

הפסקה.

עומדת שעונה עם הפנים אל הקיר. 15 דקות. לא זזה.

הפסקה.

בחצי שכיבה על מזרון שמונח במרכז רצפת החדר. 40 דקות. לא זזה.

הפסקה.

ישובה על כסא. שעה. לא זזה.





ואתה שם איתי. בתוכי. כל שניה. כל רגע. ב כ ל . מ ח ש ב ה.
גם כשאני נעלמת לתוך עצמי, אני פוגשת אותך, אצלי בפנים.

אני מדמיינת שאתה שם איתנו... בחדר... שקט... צופה בי.
נהנה מהרכוש שלך.

מדמיינת אותך, צופה בהם, מתבוננים בי.
נהנה לראות את האנשים האחרים... שנהנים מהרכוש שלך.


ח ו ו י ה.

ים_yam​(לא בעסק) - כשאיפרתי בחתונה חשבתי עליך שם וקצת קינאתי.
בתוך כל ההמולה והמוזיקה של האירועים, יש משהו בשקט הזה שבסשן שמאפשר לך להעלם ולהיות בבת אחת.

זה בלתי אפשרי להעלם כך בתוך עצמך כשמציירים פרפרים, פיות ופרחים ובטח לא כשמציירם בוב ספוג!

זו חוויה עוצמתית, על אחת כמה וכמה כשעוברים אותה מהמקום שלך/שלו...

אוהבת!!!
}{
לפני 13 שנים
מישלי - חשבתי עליך תוך כדי... על הרעש שבטח סובב אותך, לעומת השקט שסובב אותי.

* רוב הזמן היה באמת שקט וכל תזוזוה בחדר נשמעה בולטת. אח"כ היה פינק פלויד ( :

אוהבת המון
ותודה
}{
לפני 13 שנים
ים_yam​(לא בעסק) - פינק פלוייד זה טוב! בפעם שעברה זה התחיל עם הנטשות והסתיים בהיידן. היידן זה לא כיף בסשן הזה בכלל!
לפני 13 שנים
בלוסום​(לא בעסק) - וואו... לגמרי עוצמתי!
לפני 13 שנים
מישלי - ממליצה לכל אשה להתנסות.

}{
לפני 13 שנים
בלוסום​(לא בעסק) - אהממ.. כפי שאת כבר מכירה אותי - אני לא בקטע של פומבי - זה לגמרי מכבה אותי...
לפני 13 שנים
מישלי - זה לא עניין מיני, זה לא אמור להדליק...

זו חגיגה של הנשיות שלך, קבלה מוחלטת של הגוף, הזדמנות להתאהב בעצמך (עוד קצת).
ולנו... (לך ולי) יש את הגוף המושלם לדברים האלה, כזה שציירים מתמוגגים ממנו.

(הבנת שמדובר במודל בעירום לרישום, נכון ?)
לפני 13 שנים
בלוסום​(לא בעסק) - D'OH... אה.. רק עכשיו כשאמרת...חחח...אופס... D=
לפני 13 שנים
יהלום נא -
סוג מאוד מיוחד של סשן (אם הבנתי נכונה)

למיש(הי) מיוחדת במיוחד
}{
לפני 13 שנים
מישלי - הבנת נכונה ( :

}{
לפני 13 שנים
לא סתם אישה​(נשלטת){octopus} - נהדרת שאת }{
לפני 13 שנים
מישלי גם... - את !

}{
לפני 13 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י