מיש

02:17 18/09/11
מאת: מישלי
נושא: הפוסט עבר עריכה וקיבל תוספות והבהרות. מה דעתך... כבר בסדר לפרסם אותו ?

מאי 2011

נכתב ולא אושר אז לפירסום.

אני זוכרת שבחודשים הראשונים שלנו, שאלתי אותך על הפירסום של הפוסטים בבלוג של "גברים".
הרי אנחנו, בסופו של דבר, נפגשנו בזכות הבלוג הזה...
ידעתי שיש פוסט שנמצא בטיוטא ומוכן לפירסום וכמה שרציתי כבר לראות אותו.
לקרוא אותו לבד, במידה ותראה אותו רק לי (מה שלא היה נראה שיקרה), או עם כולם, כשהוא יעלה לאוויר.
היה לי ברור שזה יכאב, ידעתי שזה שוב יעורר Buzz גדול, אבל הייתי כל כך סקרנית (ואולי גם מזוכיסטית ריגשית).

זה היה ביום ההוא (לפני יותר משנה) כשהפתעת אותי בירידה מירושלים, כשישבנו כמעט לבדנו במסעדה היוקרתית,
אחרי שהרשת לי לרדת לכמה שניות על ברכיי למרגלותיך... כשמולנו בחלון, השמש שוקעת בים...

שאלתי אותך מתי הפוסט ההוא כבר יפורסם, וענית לי בשאלה: "למה שאפרסם ?"
עניתי לך שיש דרישה מהקהל (שאני חלק ממנו... חלק חשוב... לא ?).
בשיא הטבעיות שאלת אותי, אם נראה לי שאתה מפרסם כדי לבדר את הקהל.
ואני שאלתי בחזרה: "אז למה באמת, אתה מפרסם את הפוסטים האלה ?"
"שיווק."
"הא ?? שיווק ?"
ואז ירד לי האסימון...

כששאלתי אותך, אם זה שאתה לא מפרסם את הפוסט שבטיוטא, זה סימן שאתה לא זקוק כרגע לשיווק ?
כלומר... שאתה מרוצה ממה שיש לך... כלומר ממני ?
ענית לי, שזו תהיה סיבה טובה לפרסם אותו, כדי להוריד לי קצת את האף. וחייכת.
אז בלי להתכוון, הצלחתי לשים לך מלכודת קטנה:
אם לא תפרסם, אני אוכל להנות מהתחושה הנפלאה הזאת, שאתה לא באמת מחפש שום דבר אחר,
ואם כן תפרסם, אני אזכה לספק סופסוף את הסקרנות שלי (למרות שאני יודעת שאני אסבול).
אני חושבת שזו הפעם האחת והיחידה, שהצלחתי (שוב... בלי כוונה) לעמוד שווה מול התיחכום שלך.

בדיוק שבוע אחרי זה, העלת לאוויר בבלוג שלך, את הפוסט של הטמאגוצ'ית.

משהו ממה שקרה באותו יום, כבר העלתי לבלוג מזמן...
הפוסט המלא (והמאד חושפני) שכתבתי על אותו יום, עדיין מחכה לאישורך לפירסום... אם אי פעם תתן אותו ( :

והיה Buzz...
הוא היה גלוי בתגובות בבלוג שלך, והמשיך אצלי בראש.
הסרטים אצלי הוקרנו שעות נוספות, והתסריטים המטורפים שהמצאתי יכלו לספק חברת הפקות.
צחקת עליי ואמרת, שממה שאני מתארת עושה רושם, שאתה או בעבודה, או נמצא איתי, או בסשן... שאין חיים.
לי זה דווקא היה נראה הגיוני, כבר התחיל להרקם לי בתסריט לו"ז שלם, של איך נראה השבוע שלך.
ואז נתת לי משימה, לשלוח לך את הלו"ז שמוסרט לי בראש למהלך השבוע ההוא.

הבודדים שזכו אח"כ לקרוא את הלו"ז הזה (לשבוע 22 של שנת 2010), שכלל סשנים מטורפים ועוד כל מיני,
אמרו לי שהסרטים שאני מפיקה, בהחלט יכולים לזכות אותי באוסקר.
הכי חשוב היה לי, שאתה נהנית לקרוא אותו !
אחד מהסשנים שהמצאתי, אפילו קיבל המשכיות בשבועות הבאים, בסשנים המשכיים (וכנראה דימיוניים).

היום, יותר משנה אחרי זה...

אני תוהה... האם הבלוג שלי הוא שיווק טוב עבורך ?
הרבה זמן חשבתי שכן, שהרבה מאלה שקוראות את הבלוג הזה, בטח סקרניות והיו רוצות גם...
חלקן בטח מחכות ליום שתשחרר אותי, כדי שתהיה להן הזדמנות אולי להיות שלך, לשבת ברכבת ההרים,
לקבל את החוויה הזאת של once in a life time.

בתקופה האחרונה, אני חושבת שאולי הוא כבר לא...
בחודשים האחרונים, אני מביאה פה את הצד האחר, את המחיר של הקשר הזה, של הטירוף, של העומק.
הכאב, על זה שצריך להתרחק, למרות שהאהבה לא נגמרה (ואולי רק מתגברת).
את הייאוש, את הפחד, את חוסר האונים...
את החושך הנוראי שנשאר, אחרי שאתה יוצא מהדלת והאור נסגר.
את הריקנות האיומה.
את הכאב.

אם מישהי קוראת את זה עכשיו, האם היא שפויה להכנס לקשר איתך ?
בידיעה שיש סיכוי (גדול), שבעוד תקופה היא תכתוב את המילים האלה ?
כמו שאני קראתי אותן אז אצל קודמותיי, וחשבתי שלי זה לא יקרה ?
ואולי דווקא זה חלק ממה שמושך פנימה ? כמו פרפר אל האש ?

והסרטים שיש לי היום...
האם כבר יש מישהי חדשה, שיושבת מולך במצלמה במסנג'ר ?
האם כבר יש מישהי חדשה, שיוצאת מפגישה איתך עם שפה מסומנת, כי נשכת כשנישקת ?
האם כבר יש מישהי חדשה, שכותבת לך את עצמה, שנותנת לך את עצמה, שהיא שלך ?

אמרתי לך שאני נטרפת מחוסר הידיעה... שעד כמה שזה יכאב לדעת (וזה יכאב עד עמקי נשמתי), אני מעדיפה לדעת.
סיפרתי לך, שבאובססיביות (שכבר מגעילה אותי), אני קוראת בלוגים של בנות ומחפשת אצלן רמזים לקיומך,
שאני לא שולטת בזה, שאני לא מצליחה להכנס לבלוגים ולפרופילים בלי לחפש, לקרוא בלי לחפש... אותך. שם.
ביקשת שאפסיק לחפש.
אני לא יודעת אם ביקשת, כי אתה לא רוצה שאמצא (אם יש מה למצוא), או בגלל שאתה יודע שעצם החיפוש מטריף אותי.
אמרתי לך שאני לא מצליחה לקרוא בלי לחפש. שאני מנסה ונכשלת.
עד שהגעתי להחלטה, להפסיק לקרוא בלוגים של בנות שיש סיכוי (ולו הקלוש ביותר) ש....
להפסיק בכלל. פשוט לא להכנס. לא לקרוא.
אבל זה קשה לי.
אני רואה ברשימה בלוג של מישהי שחשבתי שאולי, ואני נקרעת שלא להכנס להציץ
(בנתיים אני מצליחה, וגם יודעת שהמשמעת העצמית שלי תנצח, אבל אני מתייסרת).
אז כבר כמה ימים, שאני נכנסת רק לבלוגים של גברים (לא שלך), או של נשים שאני יודעת בוודאות, שאין סיכוי.

החלטת שאתה כרגע לא משתף אותי בדברים, שנוכחת, עד כמה שזה כואב...
אני יודעת שאתה חושב על טובתי, אני יודעת שאתה אוהב, אבל אני גם יודעת שאני בסרט. סרט רע.
סיפרתי לך (כאילו בצחוק) שחשבתי לפרסם קריאה פומבית, שאני רוצה לדעת !
שאלא אם ביקשת במפורש ממישהי לא לספר לי, שאני רוצה שיספרו...
ואולי זה מה שאני עושה עכשיו, עם כל הפתאטיות שבזה (בעיני, כי אני יודעת שבעיניך אני לעולם לא פתאטית).

אז את זה שאני אנושית ורגישה ואוהבת, כבר ידענו.
את זה שאני כואבת, וחשוכה, וריק לי בלב, כבר יודעים גם שמונת הקוראים של הבלוג שלי...
את זה שאני יותר חלשה ממה שחשבתי, אנחנו מגלים ביחד, בכל יום שעובר.
וזה שאני לא דופקת חשבון ומוכנה לשים את כל זה בבלוג שלי, אולי מעיד שאני פסיכית ( :

מס' 1, אני אוהבת אותך !

}{


ספטמבר 2011

כבר כמה חודשים שאני יודעת. עליה.
באמת יודעת.
יודעת, כי סופסוף אישרת מולי, את מה שכבר ידעתי בתוכי, ושאלתי ושיתפתי, ולא הסכמת להגיב.

זו הייתה הקלה גדולה לדעת.
שזו היא.
שהאינטואיציה שלי הרגישה אותך (ואותה) נכון.
שלא דימיינתי, שלא הזיתי, שלא הכל סרטים.

עכשיו אני גם מבינה, למה ביקשת שלא אפרסם את הפוסט הזה, אז...
ואני שמחה שהקשבתי לך.
אולי חשבת שיכאיב לה לקרוא את זה, וזה משהו שאף אחד מאיתנו לא רוצה (גם לא אני).
אולי חשבת שביום שהכל יתבהר לי, אני אתחרט על המילים האלה, שנכתבו מתוך תסכול ועיוורון (שאתה בחרת ליצור לי).
ואני חושבת שבאמת הייתי מתחרטת, כי יש הבדל בין לכתוב לדמות וירטואלית לא ידועה ומוכרת, לבין לכתוב לה.
אולי חשבת שאני אראה מטומטמת, ועל זה באמת לא אכפת לי, כי אני יודעת שאני לא (ולפעמים אני כן).

עכשיו אני גם מבינה, למה הבלוג שלי לא יכל להרתיע, למרות שאני יודעת שהיא קראה וקוראת.

אז למרות שאני יודעת ומהבחינה הזאת - זו הקלה...
הכל עדיין קשה. מכאיב.
הקנאה עדיין קיימת.
זו לא קנאה שגורמת לי לרצות שהיא לא תהיה שם, אלא קנאה על זה שאני כבר לא... לא ככה.
על הד(ג)ברים שאתה כבר לא מסכים / יכול / רוצה - לעשות איתי.

אני מוקירה את מה שיש, ויש הרבה.
את זה שאני שלך.
את זה שאתה פה. קרוב כמה שיכול. אוהב. דואג. נותן.
מקשיב. קורא.
בכל זאת נמצא (וזה לא מובן מאליו).

אני שמחה עבור שניכם.
עבורה, על זה שהיא קיבלה (בעיני) את המתנה הכי מדהימה בעולם (להיות שלך).
עבורך, שיש לך מתוקה כזו, ששלך.
שמחה עבורי, על החלק המסויים (גם אם הוא קטן או שייך לרגעים רחוקים) שיש לי בזה.

הכתיבה עוזרת לי.
אני רוצה לפרסם.
תסכים ?


18:29 20/09/11
מאת: גברים
נושא: תגובה ל:הפוסט עבר עריכה וקיבל תוספות והבהרות. מה דעתך... כבר בסדר לפרסם אותו ?

אם את רוצה, את יכולה לפרסם את הפוסט ההוא.

}{