מיש

עם הזמן, ככל שהקשר העמיק, והתקשורת (לפחות מצידי) גדלה, כך גם מידת הזמינות שלי אליו.
עד שגם זה נהיה 24/7.
זה אומר שפרט לשעות שהייתי בטיסה או בפעמים הבודדות שבפגישות עבודה ספציפיות, הייתי זמינה לו כל הזמן.

הוא ידע בכל רגע ורגע היכן אני נמצאת (ובערך מה אני עושה) ואיך להשיג אותי שם.
הסלולרי שלי היה תמיד פתוח (גם אם על רטט) וצמוד אליי.
גם כשהלכתי לישון, הוא נשאר פתוח ובטווח שמיעה.

מכיוון שמלבד בפגישות, התקשורת איתו היא (כמעט) רק אינטרנטית, דאגתי להיות זמינה כמה שרק אפשר גם במסנג'ר (או בסקייפ) (או בכלוב) (או במייל).

אבל בעיקר במסנג'ר.

לאט לאט למדתי איך להתנהל עם הלוגיסטיקה שמאחורי הרצון להיות פה עבורו באופן מוחלט, וכל מיני אתגרים נולדו.
למשל:
* להיות זמינה לו, זה אומר להיות זמינה לכל אנשי הקשר (בררר !). אז לחסום את כולם וכל פעם לשחרר ? יותר מידי טרטור.
* כשאנחנו מדברים ובמקביל עוד חלונות שיחה נפתחים, וחברים שלי נעלבים שאני לא מתייחסת.
* אם כבר "מפריעים" לי, לבקש ממנו כל פעם שיתן לי רגע לענות להם, זה גם מטריד וגם מבזבז זמן (יקר מאד) של שיחה.
* מה שהכי היה בעייתי, זה כשלא הייתי ממש מול המחשב (חלילה מתהוללת לי בצד השני של הבית בתליית כביסה או משימה מרתקת אחרת).

אז...
יכלה הייתה לקרות סיטואציה (קטסטרופלית) שבה הוא פונה אליי, ואני רואה את זה רק כעבור כמה דקות.

עלו כל מיני רעיונות איך להתגבר על הבעיה הזו, אבל הן לא ממש פתרו את הקושי וחלקן היו רק יותר בעייתיות.
יכולתי לעדכן הערה מתחת לשם התצוגה, אבל אז כל אנשי הקשר היו רואים את זה (ואתם מבינים למה אסור היה שזה יקרה...)
יכולתי לקחת איתי את המחשב הנייד לכל מקום בבית (ועשיתי את זה לא מעט).

מתישהו הכנסתי את רוקי והטמאגוצ'ית לתמונה, והייתי שומעת את הכריזה בכל הבית כשהוא היה מתחבר !
וזה עזר, אפילו מאד... (וגם היה כיף) אבל לא פתר את הבעיה לגמרי.

ואז הוא הציע, שכשאני לא ליד המחשב, אשנה את הסטטוט שלי במסן למצב "עסוק", וכך הוא ידע שאני לא נמצאת פיזית ליד המחשב.

במשך חודשים התייסרתי, כי משום מה לא היה סאונד של הודעה חדשה במסן... לא היה את ה*טידידידי* של צליל כניסת הודעה.
בהתחלה חשבתי שזו בעיה במחשב שלי, אבל אז ראיתי שזה ככה גם במחשב הנייד.
חשבתי שיש בעיה במסנג'ר שלי, אז פתחתי עוד אחד (שהפך די מיד להיות המסן הפרטי שלי מולו).
ושום דבר לא עבד. אין סאונד.
אבל אם זה מה שיש, אז עם זה מסתדרים...
במשך החודשים הבאים, דאגתי להיות בקשר עין עם המחשב בכל זמן.
כשאני במטבח ליותר מכמה דקות ~ הוא מולי על השיש.
כשאני בסלון רואה טלויזיה (וזה קרה מעט מאד) ~ הוא נמצא מולי על אחד ההדומים.

דיברנו על זה הרבה פעמים, קיטרתי על הטירטור שזה יוצר לי, ועל הכבילות שזה גורם לי,
אבל נראה שבסופו של דבר, שנינו חיינו עם זה בשלום.

ואז...

באחת השיחות השגרתיות שלי עם היהלום, היא אמרה משהו על ה(אין)סאונד של "מצב עסוק".

HOLD IT !!

"גם אצלך יש את הבעיה הזאת ?"

למה בעיה ? ככה זה מתוכנת במסנג'ר. כשעסוקים - המסנג'ר דואג שלא יפריעו לך, זה הגיוני, לא ?

כן... זה הגיוני... אפילו מאד...
לגמרי.
אז למה שנינו, אנשים די אינטיליגנטים, לא חשבנו על זה ?
ומילא אני... כלבונת שהמוח שלה מצטמצם ככל שהיא מאוהבת יותר, אבל הוא ?
ה ו א ?
איך הוא לא חשב על זה ?

ובשניה אחת, החיים (שלי) הפכו להרבה יותר שפויים.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

ולרגע של רצינות...

לתת זמינות מוחלטת, להיות נגישה עבורו 24/7, היה הדבר הכי קל ונעים שעשיתי בחיים.
וזה מפתיע כשלוחמת חופש כמוני אומרת את זה.
אבל איתו זה ככה.
מי שאני, עם האוטומטים שלי וההרגלים שלי והנוחיות שלי והרצונות שלי, משתנה לגמרי מולו. מרצון.

זה דומה לזה שמידי פעם כשאחותי רואה אותי עם אחד מדמויי הקולר שלי,
היא שואלת אותי איך ייתכן שאני יכולה ללכת עם זה על הצוואר, אבל כל החיים שלי לא יכולתי ללבוש גולף.
איך אני אסביר לה, שזה משהו אחר לגמרי ? איך אני אסביר לעצמי כמה הסוגסטיה עוקפת הגיון והרגלים ?
(אגב, בפעם האחרונה, ככה משום מקום שלפתי הסבר, שהצליח לשכנע גם אותי :)

במהלך החודשים האלה, של שינוי הצורה, כל רגע הוא אתגר נוסף.
כל שניה אוצרת בתוכה שינוי. בדר"כ כזה שכואב.
התנהגויות שהפכו לאוטומט חדש, שהפכו להתניות ועכשיו צריך להגמל מהם (גם אם לא רוצים).
וזה ייסורים !
הפעם הראשונה שנעלתי את הדלת של הבית עם הבריח (מה שאומר שהמפתח שיש אצלו לא יכול לשמש אותו אז).
הפעם הראשונה שלא התחברתי במסן, על אף שיכולתי.
הפעם הראשונה שכיביתי את הסלולרי.
הפעם הראשונה שלא שלחתי הודעה כשהגעתי הביתה, או כשיצאתי.
הפעם הראשונה שלא שלחתי את "משהו שהוא לא יודע עליי".

ואח"כ הפעם השניה והשלישית והרביעית והחמישית והלאה...ועדיין...
גם אחרי שבועות וחודשים... זה עדיין מוזר, קשה, לפעמים אפילו קצת מכאיב.
ואני יכולה להמשיך את הרשימה הזאת עוד ועוד ויהיו בה עוד המון המון סעיפים, זה לפעמים לא יאומן עד כמה.
כמה כוללני ומקיף התהליך הזה.
עד כמה שהוא ריגשי ומנטאלי ברובדים מסויימים ומצד שני עד כמה שהוא מלא בפרטים טכנים יומיומיים.

אתמול בלילה עשיתי לראשונה משהו שאני עדיין מתפתלת בעתיו, אבל יודעת שככה נכון.
לא ככה אני רוצה ! אבל ככה אני צריכה לעשות.

אפילו לכתוב את הפוסט הזה לציבור (שמונת 😄 הקוראים במקום אליו, כמו שרוב הפוסטים היו כתובים, זה קשה.
ומידי פעם אני בודקת לראות שלא עברתי לניסוחים בגוף שני - לכתוב לו.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

היום עלתה בי מחשבה, שאולי יהיה לי עדיף לחשוב שכל זה רק משחק בשבילך...
אחרת איך ייתכן ?
איך זה יכול להיות שככה אתה יכול בלי ?
בלי לדעת איפה אני ומה אני עושה (ועם מי) ואיך אני מרגישה.
בלי לרצות להפתיע אותי.
בלי לרצות לדבר איתי, לחבק אותי, לנשום אותי.
בלי לרצות להגיע לכאן ולהכנס לבית שלך.
בלי לרצות להשאיר לי סימנים על השמשה של הרכב.
בלי...
בלי...
בלעדיי.

אם זה משחק, אז יותר קל להניח לו.

אולי אם הייתי בוחרת לראות בזה משחק בעצמי, אז היה גם לי יותר קל להניח לזה ?
אני רוצה לבחור ככה ?
לא.
רוצה ככה.
גם אם כואב וקשה ומאתגר ומופרע.

הנה ככה, בלי משים, עברתי לכתוב לו, נשבעת שזה קרה מעצמו...

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

דבר אחרון, חזרה אליכם:
אתמול ההוא בלי י' שאל אותי ממה אני חרדה בחיים.
חשבתי רגע ואמרתי לו "ילדים חולים".
ואז נזכרתי בעוד משהו ואמרתי לו שהרבה פעמים בחיים, אני רואה את עצמי נוהגת ברכב והוא מתהפך.
וככה אני נגמרת.
הוא אמר שזה בעייתי, כי זה יגשים את עצמו ("הנבואה שמגשימה את עצמה", "מחשבות יוצרות מציאות", "אפקט פיגמליון" וכל זה).
אז עניתי שזה לא משהו רצוני, אלו תמונות שעולות לי לראש מעצמן, בלי שליטה.
ואם כך יהיה, אז כך יהיה.
* וזה כמעט קרה אתמול פעמיים (אל תגלו לאף אחד), עד שהתקשר זה שקורא לי "חמוד" ודאג להשאיר אותי עירנית (וצוחקת) עד הבית.

אז רציתי להבהיר, שאם זה (חס וחלילה, טפו-טפו, מלח...מים...מלח...מים) יקרה, אז זו תאונה ! לא קרה בכוונה !!

אני כאן להשאר ( :