מיש

הכל מתערבב לי.
 
בזמן האחרון הזכרונות מקבלים צבעים אחרים וריחות אחרים ותחושה אחרת.
ההתניות עדיין חיות ובועטות, מעבירות צמרמורת או זרם בגוף, כל פעם מחדש.
זה בלתי נשלט. זו ייחודה של התניה. גירוי תגובה.
אבל אני כבר מצליחה לצחוק על זה (בעיקר איתה, שמכירה אותן כ"כ מקרוב).
יש רגעים שהזכרון מציף ונעים, שאני אפילו קולטת שיש בו דברים שלא ראיתי קודם.
 
 
אתמול הייתה הפעם הראשונה שמישהו (מהקטגוריה הספציפית) נכנס לבית שלי מאז.
גם יול וגם דום לא היו כאן אפעם (זה בשבילך דום :).
היו כמה פעמים שזה היה אמור לקרות (עם כל אחד מהם) וזה לא קרה.
ליקום יש את הדרך שלו, למציאות יש את ההתנהלות שלה.
ועם כמה ש"קיטרתי" על זה, וחשבתי שזה פיספוס גדול...
אני חושבת שבדיעבד, אני דווקא שמחה על זה.
 
גם איתו זה התפספס בפעם הקודמת, אבל הצלחנו איכשהו להשלים את הרגע ההוא.
חמש עשרה דקות על השעון, שהספיקו כדי לדעת שיש למה לחכות.
וחיכינו בסבלנות.
עד הרגע האחרון, לא נתתי לעצמי להתרגש.
ככה אצלי בדר"כ.
כבר הספקתי להכיר אתכם מר יקום וגם את גברת מציאות...
אתם יכולים להתקיל אותי בביטולים, אבל אני לא אתן לכם לגעת לי ברגש. זה שלי.
 
יש משהו ברגעים הראשונים, גם כשיש הרבה הכנה ואפילו נפגשים, שהוא חידה.
את החידה הזאת אני אוהבת, כי היא זו שמרגשת אותי.
נעלתי את קולר החנק על הצוואר, כמו שתואם ערב קודם שאעשה...
ופתחתי את את הדלת כשאני מכוסת עיניים.
 
היה שווה לחכות.
 
הוא שאל, איך זה לא קרה קודם, איך מעולם לא החלפנו מילה ?
אפשר לשאול את הזוג שם למעלה (י' ו-מ'), אני כבר הפסקתי לנסות להבין אותם  ( :
 
_________________________________________________________________
 
כולכם מתערבבים לי.
אני לא נלחמת בזה, כי אין טעם, זה רק יבלבל אותי יותר.
אז אני מתמסרת לזה.
 
מקווה שזה לא משגע אתכם, לשמוע כל הזמן על האחרים, אולי להרגיש אותם נוכחים.
אבל אין מה לעשות, זה הכל חלק ממני, צרוב חזק בנשמה, בלתי ניתן לריסון.
כאלה שנגעו קרוב, יודעים שהיו כמה שיחות מאד קשות בשנה וחצי האחרונות, על האלטרנטיבה להרוג חלקים מסויימים,
איכשהו בסיכום הכללי, המחיר של זה עבורי, יוצא עוד יותר כבד מזה שעכשיו, כשהחלקים חיים ובועטים (וגם עדיין מכאיבים).
ואני לא יודעת אם זה ברור, אבל איכשהו הכל (וכולכם) מסתדר אצלי לפאזל (כמו שכתבתי בפורום).
 
אני רוצה להגיד משהו על עניין ההשוואות, כבר כתבתי על זה בעבר.
התעסקות באלמנט ההשוואה הוא בלתי נמנע, אנחנו תמיד חושבים דרך מאגר המידע שכבר קיים אצלנו בגוף.
מה שאני מזהה כמתנה גדולה, זה שאני מצליחה לא לבוא ממקום של שיפוטיות אלא ממקום של זיהוי.
אם יש לי כעס, עלבון, אכזבה או שמחה על משהו עם מישהו מכם, זה כי זה ככה איתך ומולך, בלי קשר לאיך היה עם אחר.
וכמובן שיש לי מיליון דוגמאות, אבל הן אישיות וישארו ביננו.
זה לא שכמו שהיה עם אחד, אני רוצה שיהיה (או דווקא לא יהיה) עם אחר.
להיפך, אני ערה למיוחדות של כל אחד ומתענגת על זה שהוא מביא את עצמו, על מה שהוא מביא איתו.
ככה יוצא שגם משהו כמו קולר, שאיכשהו מקבל משמעות עם כולכם (אולי וכנראה בגללי),
הוא לא רק אחר בפיזי שלו, הוא גם לגמרי אחר במשמעות שלו, בתחושה שלו אצלי, אצלנו.
 
אז למרות שקשה לאנשים לתפוס את זה... (ונראה לי שלקח גם לכם זמן לקלוט שאני ככה),
אני משתדלת לעשות את אותו הדבר, כשאני מנסה להבין את המקום שלי אצלכם.
את כולכם פגשתי כשאתם מאד מנוסים, משופשפים, מתורגלים, מיומנים.
לכולכם היו במגירה שאליה נכנסתי, נשים שהן הרבה יותר מראויות (והפיתוי לפצוח כאן בתארים מפוצצים הוא עצום).
אני מזכירה לעצמי (למרות שהקנאה לפעמים מסנוורת אותי) שכל אחת היא עולם ומלואו, מיוחדת בדרכה.
מביאה את היתרונות היחסיים שלה, ועושה לכם בדרך הספציפית שלה.
* כואב לי בעיקר לאחרונה, כשמאד ברור לי מה (ואת מי) פספסתי בגלל החסרונות (האובייקטיביים) היחסיים שלי.
* כואב גם לראות את הבאה בתור נכנסת למגירה הזאת, ומעסיקה אתכם כל כך וזה מרגיש שאני נשכחת.
 
אז כן, לכל אחד מכם, יש את המשמעות המיוחדת שלו אצלו, את הכוח שלו עליי.
ובימים האחרונים בעיקר, משהו בכוחות הזה מתערבב אצלי לכוח אחד גדול.
ובהרבה מאד מחשבות על אחד, פתאום נמצא שם גם אחר, והכי מפתיע, שזה לא באמת מבלבל אותי.
 
אולי הלב הקטן שלי, שהתכווץ נורא נורא, מתחיל שוב להתרחב.
אולי חוזר להיות שם מקום. גם לי.
אולי ה(מ)שבר בשיחה בתחילת השבוע, הצליח להזיז בי משהו.
נראה לי שכן.
 
יום ראשון...
הנה זה מתחיל.
מתרגשת.