מיש

14.8.2012
חמש (בלי הסברים... בנתיים :)

בחיי שניסיתי לשמור על הלב שלי.
אבל כנראה שהבטן שלי בסופו של דבר שכנעה את הראש (עם המון עזרה שלך) ללכת על זה.
אני לא מאלה שמסוגלות להצמיח קליפות, וגם אם כן, יש כאלה (כמוך) שמצליחים לחדור אותה בשניות.
אחרי שמונה שנים שאני שומעת על הניק מעורר האימה שלך, בוקר אחד נחתת בתיבה שלי ושבית את ליבי.

התניות חדשות שנבנו בי איתך (הפוסט על ההתניות הקודמות (שעדיין חיות ובועטות) עוד בטיוטא מחודש מרץ).
דיסקית חדשה. קולר חדש.
השרשרת שירדה מהצוואר (ואתמול חזרה אליו).
סימון חדש באודם אדום על השמשה האחורית ברכב (שעדיין שם ודוהה לאיטו).

טיפלת בלב השבור שלי.
וכן, בסוף הלב שלי נשבר שוב, אבל אחרת.
ואני לא כועסת.
אני אוהבת.

 
אני רוצה לא לאהוב שוב, אבל אני יודעת שלא אצליח לעמוד בזה.
אמרתי את זה גם לך פעם ? אולי רק חשבתי את זה ? אולי אני רק מדמיינת שאמרתי או חשבתי ?
הלב הקטן שלי לא רוצה להפסיק להתרגש, הכמיהה לאהוב ולהיות נאהבת, לעולם לא באמת נעלמת...
הרצון לתת את כל הלב והנשמה למי שכבר קיבל כרטיס כניסה פנימה, לא בשליטתי.
כנראה שזה יהיה ככה גם הלאה, גם כשהלב שלי שבור וסדוק ומרוסק, אני ממשיכה לאהוב.

אמרה לי אתמול חברה יקרה שלך, שהיא הפסיקה לקרוא אותי מאז שאני איתך, כי הכתיבה שלי נעשתה מרצה ודביקה.
הייתי בשוק... היה נדמה לי שקודם הייתי פי אלף יותר קיטשית ודביקה.
ואז היא הסבירה לי, שכשהייתי עם "ההוא עם האריות", הייתה אש בכתיבה שלי ואיתך אין.
כשסיפרתי את זה קודם ל-מ', היא אמרה שזה נכון, שהיא לא ממש הגדירה את זה לעצמה, אבל זה תיאור קולע.
זה היה המחיר של הצנזורה שלך, או לפחות של הידיעה שלי שאני צריכה להעביר כל פוסט דרכך. מחיר ששילמתי בכיף.
ולצנזורה שלך הייתה מטרה נעלה, שעזרה לי מאד להשלים עם ההגבלה בביטוי העצמי (וגם עם הירידה ברייטינג :)

 
היה לי קשה מדי בין האנשים,
אז התחלתי ללכת והגעתי לפרדס
והדמעות שלי נפלו על העלים היבשים,
תהית איפה אני ולא באת לחפש.

אחרי ששוב נתתי יותר מדי,
אני ארגיש את הקליפה הזאת צומחת מעלי
ואיך אני אדקור את כל מי שיתקרב
הלא כבר נשבר לי פעם הלב.

רצית לברוח מכל מה שמוכר,
בין החולצות הישנות שלך הבחנת בי
ואם קמט החיוך שלי נראה אותו דבר,
הרי תוכל למצוא רחוק מה שמצאת כאן איתי.

אחרי ששוב נתתי...

ועל כל זה אני אשלם עוד ביוקר
על האגו שלי, על האכזבה.
אני אזיז את השמיכות כי מחר בבוקר,
אני שוב מתעוררת עם עוד שכבה.

עדיין קשה לי בין האנשים,
לפעמים אני נזכרת כמה זה כואב
איך הדמעות שלי נפלו על העלים היבשים
ואיך קשה לשנוא את מי שאתה אוהב.

אחרי ששוב נתתי...

9.9.2012
א ה ב ה

בתקופה האחרונה גזרתי על עצמי הרבה שתיקה.
זה לא אופייני לי. זה לא טוב לי. זה לא בריא לי. אבל עשיתי.
היא נבעה (ועדיין) ברובה, לא מתוכי, אלא ממניעים חיצוניים שקיבלתי עליי.
זה אולי לא מיקרי, שהפוסטים האחרונים שפירסמתי, מתעסקים ב"גאג"...

בתקופה האחרונה, עולה השאלה הזו שוב ושוב: מה זו אהבה ?
ואני משתדלת לא לחפור (בעיקר לעצמי), אבל זה בלתי נמנע, כי אני מנסה לעשות לי שקט.
אז חשבתי על זה שבשבילי...
זה כשאני מפנה לך מקום בתוכי, הרבה מקום.
זה כשאני רוצה לתת לך, הרבה, בכל דרך אפשרית, אולי אפילו הכל.
ולתת אותי (עם כל מה שזה אומר), זה להתמסר.
זו האהבה האולטימטיבית.

ולמרות כל הצבעוניות שלי, ולמרות שאני עושה המון כדי לצבוע בצבעים...
הימים שלי עדיין אפורים.

אהבה, למה את חייבת כל כך להכאיב
אהבה, לקחת כבר הכל
לא נשאר לי דבר לעצמי
ואתה נכנסת לחיים שלי בלי אזהרה
אהבה, משנה צורה, מפחידה אותי

אין לי אויר, אין מנוחה בלעדיך
הימים שלי יהיו אפורים
אין משמעות, אין כוונה בדבריך
הימים שלי יהיו אפורים

אהבה, שולחנות, כסאות, טלוויזיה, אותה תמונה
אהבה, אם היית יכול לתכנן נסיעה
איך אתה מפחד להתרגל מפחד להיכנע
אהבה, משנה צורה, מפחידה אותי

אין לי אויר...

אהבה, למה את חייבת כל כך להכאיב
אהבה, לקחת את הכל
לא נשאר לי דבר לעצמי

אין לי אויר...

לא יודעת איך מתוך כל השחור הזה, הצלחתי שוב לאהוב.
לא מבינה איך זה ייתכן, אבל זה קרה.
ועם הרגש הזה, כשאני מזהה שאני אוהבת, אני לא יכולה להתווכח.
אני פשוט יודעת שזה שוב קורה.
כנראה שגם עם לב שבור, אני יכולה לאהוב.

היא אמרה לי שלשום, שבניגוד אליה שמחליפה אהבה באהבה,
כשאצלה אהבה חדשה באה במקום קודמתה, שמקבלת איזו צורה אחרת,
אצלי, אהבה מתווספת לאהבה.

זה נכון.
ויש בזה טוב (לי) וגם קשה (בכלל).
ויש לזה מחיר של כובד אבל רווח של רגש.

11.9.2012

בסוף השיחה המאד קשה שהייתה לנו אתמול בלילה, שהשאירה אותי עם מועקה אדירה מהגרון ועד לבטן,
כשאמרתי לך שיש לי בטיוטא שני פוסטים, שנוגעים בדיוק במה שדיברנו,
אמרת לי לשלוח לך למייל ושלחתי לך, את שניהם.

היום היה לי (עוד) יום קשה, שהשתפר באמת רק אחה"צ, כשהשתחררו פתאום הפקקים.
הטלפון ממך והחיזוק המרגיע ממנו... ואז החדש שידע להכנס נכון, בשבילו ובשבילי.

רק הלילה כששאלתי אותך על שני הפוסטים, גילינו שאת זה שלמעלה בכלל לא ראית.
שאלתי אותך אם לשלוח שוב או להקריא לך בטלפון ואמרת "תקריאי".

התחלתי להקריא את זה, קריאה מסודרת ומקצועית...
ואז איפשהו הסנטר שלי התחיל לרעוד והקול שלי נחלש, והרגש התחבר.
לכמה שניות המשכתי להקריא מתוך התחלה של בכי ואז התעשתתי.
הרגיש לי מוזר להקריא לך משהו שכתבת עליך ובשבילך,
מילים שנכתבו לפני כמעט חודש, כשעוד לא נכנסנו למסלול שאנחנו בו עכשיו,
כשעוד לא ידעתי אם אתה נשאר באיזור ורק קיוויתי.

כל מי שמכיר אותי (ולשמחתי גם אתה), יודע  ש(גם)בעניין הזה אני עוף מוזרה...
שהדרכים שלי להתמודד עם הכאב, הן קצת (הרבה) חריגות.

ועכשיו אני בהתלבטויות אם לתת לקליפה לצמוח, אם אני בכלל יכולה להיות עם קליפה.
לא מולך, כי אתה כבר בליבה שלי, אבל בהמשך, עם הקשר הבא.
ואני יודעת שללהסתובב עם קליפה, יש מחיר כבד, אולי לא פחות מלהפגע ולכאוב שוב.
אבל הקליפה תשמור עליי הפעם קצת, מלצלול לעומק, מלאהוב עד העצם, מלהתמסר.

25.9.2012 (עכשיו)

אתמול בבוקר, ירדתי לרכב וגיליתי שמישהו סימן באבק והוסיף לי על השמשה האחורית את האות S.
אז עכשיו היה כתוב שם: S Dom
ברגע הראשון עברה בי צמרמורת (גם בגלל ההתניות וגם בגלל המשמעות),
אח"כ זה נורא הצחיק אותי.
צילמתי ושלחתי והרגשתי שהנה מתקרב הזמן למחוק.

כמו את שם התצוגה בטלפון שהחלפתי בשבוע שעבר, לאט לאט אני נגמלת מדברים.
כבר מתרגלת שאפשר פשוט להתקשר, שזה בסדר אם לא הצלחתי לענות,
שזה לא עושה אותי פחות אוהבת.

התעוררתי הבוקר מחלום.
קיבלתי בו הודעה.
היה שם משהו קליל של הומור (שזכרתי כשהתעוררתי, אבל אח"כ שכחתי),
ואז היה כתוב בסופה: "בואי (אני כאן)."
בטלפון הראשון של הבוקר סיפרתי לה את זה (זו שמספרת לי מיד פעם על חלום שלה שהופעת בו).
ואנחנו כבר מצליחות לצחוק על זה.

הבוקר המשיך בחמש שעות של ביחד מסוג אחד,
אח"כ בח(מיש)ים מסוג אחר,
והסתיים בחמש דקות יקרות מפז.
אז עכשיו בדרך הביתה, הבנתי כמה דברים. גדולים אפילו.
וגם החלטתי החלטות.
ולפני שעליתי הביתה, לקחתי מגבון וניקיתי את השימשה.
כי הגיע הזמן...
לשחרר עוד קצת.
לפנות את כל המקום לחדש המדהים הזה, שמביא איתו שילוב מנצח של שקט וחום.
שעושה נפלאות, שמתחבר בהתאמה מפתיעה.

לא מבינה את זה.
וגם לא מנסה להבין.
איך זה קרה.
אחרי 36 שנים שלא היה מישהו שהיה ראוי לקבל אותי...
פתאום הם מגיעים אחד אחרי השני.
אז אולי נפתחה לי הצ'אקרה (ככה דום אומר 😄 ואולי זה מקרי...
וזה באמת לא משנה.

מה שחשוב, זה שאני מצליחה שוב לאהוב.
שהלב שלי מחלים.
שהצבעים והחיוכים חוזרים.
שהריקנות נעלמת, שהכאב מתקהה.
שהרצון לחיות חוזר.
שהכוחות לתת למי שאני אוהבת שוב ממלאים.
שיש לי בשביל מה.