הפוסט הזה נכתב (בראש שלי) כבר ביום חמישי בצהריים כשהייתי בנהיגה לאיסוף ילדים מבי"ס.
נייקי ישנה בסלקל לידי ואני מציצה אליה מידי פעם ושולחת יד ללטף, ולא מצליחה להאמין שזה אמיתי !
כשהגענו הביתה, צילמתי את כף היד הזעירה שלה, שמחזיקה את האגודל שלי.
והכל כבר היה מוכן אז, הפוסט והתמונה שתעלה בו.
בפוטנציאל.
אבל אז נכנסנו הביתה...
ולהאכיל
ולהוציא גראעפס
ולהחליף חיתול
וזה
וזה
וזה
והכל נשאר בתכנון, מחכה שיהיה לי פנאי לזה.
אז עכשיו הצלחתי להגיע לזה ובכלל מסתבר שרק מנוי זהב, יכולים להעלות תמונות לבלוג,
(והתמונות שכבר היו מפורסמות בבלוג, נעלמו מעיני הציבור).
שקלתי לחדש מנוי, אבל פתאום נראה היה לי מיותר.
ואז גם חשבתי לעצמי, למה בכלל אני עוד רוצה לכתוב כאן (גם אם לעיתים מאד רחוקות) ?
ובחיי שאין לי תשובה שתספק אותי.
אולי משהו באינרציה, כח ההרגל, הנינוחות שיש לי פה.
אולי הצורך להשאיר את הערוץ הזה של הכלוב, חי, גם אם במצב של כמעט תרדמת.
אולי איזו תחושת מחוייבות (בלתי הגיונית) לעדכן את אלו שקראו ועקבו במהלך השנים...?
בכל אופן, לא מחדשת מנוי (ואיתך הסליחה כלובי).
ובכל זאת כותבת פוסט, גם אם יש בו רק חלק ממה שרציתי, ובלי העיקר של מה שיצר אותו.
אז אני אמא.
ויש לנו תינוקת מתוקה ברמות שאין לתאר.
והיא מחייכת וצוחקת המון (אפילו שהיא רק בת חודשיים וחצי).
והיא מלאת סבלנות ומאד לא מפונקת.
ויש לה את האבא הכי נפלא בעולם, שהוא גם בן הזוג הכי מדהים שאשה יכולה לרצות.
ואין מילים שבאמת יכולות לתאר את האושר והיופי האלו !
ז כ י ת י