-
בלוגים
מיש
החיים שלי הם לונה פארק אחד מתמשך, רכבות שדים, רכבות הרים, מבוכים, קרוסלות, גלגל ענק. הכל מהכל.
הבלוג הזה נפתח ב2010, עבור הבעלים הראשון שלי... ש"קרא, למד ונהנה".
זכיתי לחוות איתו את גן העדן של ההתמסרות המוחלטת.
הוא לקח אותי למסע מרתק (ואולי מופרע) של פעם בחיים, כזה שמשאיר חותם, לכל החיים.
וכשהגיע הזמן לשנות צורה, נגעתי בקרקעית של התהום, וזה כאב יותר מכל דבר אחר שחוויתי בחיי (והיו).
אחריו (בסוף 2011) נכנס לחיים שלי, זה שהיה הצעד הראשון, כדי להחזיר אותי לחיים.
בחוכמה ורגישות הוא ידע לא לבקש בעלות, אלא להיות "בעל הבית", והיה ברור לשנינו, שאנחנו זה לכל החיים.
ואז, למרות שהייתי עדיין שבורה וסקפטית, נשאבתי קריטית והתמסרתי שוב.
באהבה גדולה. לאיש מקסים. אחד המטורפים והשווים.
היה נדמה שגם שם ישבר לי הלב, אבל הפעם, לשמחתי, הצלחנו לעבור מהיררכיה לחברות.
ואז היה קצרצר, מקסים, שבקושי הספקנו לטעום, אבל יצא, שהיה קרש הקפיצה...
לאיש שהוא חלק מחיי בתשע השנים האחרונות, ובצורות המיוחדת שלנו, צפוי להשאר לעוד שנים רבות.
לזה שבסוף 2012, הכריז שיגנוב אותי ואני אהיה שלו, ואם נתאהב, תוך שנה אהיה בהריון ממנו! (זה קרה הרבה קודם!)
זה האיש שיצר איתי חיים! שהיה מעליי, לצידי, לפעמים מתחתיי, מאחורי, ומלפני.
הבלוג חוזר לאוויר בהדרגה, אחרי שהיה בהפסקת פרסומות מאולצת.
וחוזר עם הרוח שנושבת בי היום, רוח של שינוי קוסמי, ביקום ובתוך כל אחד/ת מאיתנו.
מוזמנים להגיב, לכתוב לי לפרטי, לשאול ולשתף...
אבל לא לצפות לקשרים, אני ונילית, לא פנויה ולא מעוניינת.
אבל אוהבת!
לפני 10 שנים. 2 במרץ 2014 בשעה 10:15
הפוסט הזה נכתב (בראש שלי) כבר ביום חמישי בצהריים כשהייתי בנהיגה לאיסוף ילדים מבי"ס.
נייקי ישנה בסלקל לידי ואני מציצה אליה מידי פעם ושולחת יד ללטף, ולא מצליחה להאמין שזה אמיתי !
כשהגענו הביתה, צילמתי את כף היד הזעירה שלה, שמחזיקה את האגודל שלי.
והכל כבר היה מוכן אז, הפוסט והתמונה שתעלה בו.
בפוטנציאל.
אבל אז נכנסנו הביתה...
ולהאכיל
ולהוציא גראעפס
ולהחליף חיתול
וזה
וזה
וזה
והכל נשאר בתכנון, מחכה שיהיה לי פנאי לזה.
אז עכשיו הצלחתי להגיע לזה ובכלל מסתבר שרק מנוי זהב, יכולים להעלות תמונות לבלוג,
(והתמונות שכבר היו מפורסמות בבלוג, נעלמו מעיני הציבור).
שקלתי לחדש מנוי, אבל פתאום נראה היה לי מיותר.
ואז גם חשבתי לעצמי, למה בכלל אני עוד רוצה לכתוב כאן (גם אם לעיתים מאד רחוקות) ?
ובחיי שאין לי תשובה שתספק אותי.
אולי משהו באינרציה, כח ההרגל, הנינוחות שיש לי פה.
אולי הצורך להשאיר את הערוץ הזה של הכלוב, חי, גם אם במצב של כמעט תרדמת.
אולי איזו תחושת מחוייבות (בלתי הגיונית) לעדכן את אלו שקראו ועקבו במהלך השנים...?
בכל אופן, לא מחדשת מנוי (ואיתך הסליחה כלובי).
ובכל זאת כותבת פוסט, גם אם יש בו רק חלק ממה שרציתי, ובלי העיקר של מה שיצר אותו.
אז אני אמא.
ויש לנו תינוקת מתוקה ברמות שאין לתאר.
והיא מחייכת וצוחקת המון (אפילו שהיא רק בת חודשיים וחצי).
והיא מלאת סבלנות ומאד לא מפונקת.
ויש לה את האבא הכי נפלא בעולם, שהוא גם בן הזוג הכי מדהים שאשה יכולה לרצות.
ואין מילים שבאמת יכולות לתאר את האושר והיופי האלו !
ז כ י ת י
