מיש

 אז הגיעו הימים הקסומים, שבהם כבר כולנו במקום של שלום ואהבה.

על מה מדובר? חזרתי (לרגע) לכתוב:

את מס' אחת ושתיים (שלו) אני לא מכירה (הן חידה לכולנו), אבל שלוש וארבע כבר חברות ואחיות שלי, שנים.
קראתי את הבלוגים שלהן, בשבוע שעוד רק התכתבתי איתו (אמצע נובמבר 2009).
וזו הייתה סערה שמעורבת בסקרנות וקנאה וכמיהה.

את מס' 3 (האוצרית הקטנה), הכרתי באישורו, קצת אחרי שנהייתי שלו, ומיד התחברנו.
זה היה עונג גדול להיות קרובה לעוד מישהי שמכירה אותו (ועוד טוב), ולא ממש היה אפשרי למצוא עוד כאלה בעולם.
יכולנו לבלות שעות בלדבר על מה שעברנו ועוברות ובלספק אחת את סקרנות השנייה, בנוגע לקמצוץ הפרטים שידענו עליו.
מה זה קמצוץ? "קמצוץ" זה בהגזמה... אפילו לא קמצ... בקושי - ק (:

את מס' 4, פגשתי לראשונה בערב שבו קיבלתי את הצעת הנישואין המפתיעה והזויה מהקול.
הכרנו לאט לאט, והיא זו שהסבה את תשומת ליבי, לתהליך "שינוי הצורה" שהתחיל להתרחש ועוד לא נאמר ממש.
היא ידעה לזהות את ההתנהלות (כי הייתה שם לפניי), ולומר לי להתכונן.
לא שזה הקל במשהו, על הכאב כשזה ממש קרה.

היא הייתה המטפלת שלי בשנתיים שבאו אח"כ, והתברר שגם אני שלה.
כמו שתי חיות פצועות, שיש להן ברית הישרדות, שמבינות אחת את השנייה, כמו שאף אחד בעולם לא יכול להבין.
לילות שלמים, שעות על גבי שעות, של טחינת מילים, בכי, שאלות, תהיות, כעס, צחוק, כאב.

מס' 3 תמיד הייתה בסביבה, אהובה, יקרה, מקסימה ותומכת... אבל עברה את שלה, 
ומכיוון שהחוויה שלה בסיום הקשר איתו, הייתה שונה לחלוטין, אז גם העיבוד איתה היה שונה.

קרו בעבר פעמים, שנפגשנו בשלישיה: הוא, מס' 3 ואני, והיה חמוד מאד.
אני חיכיתי שמס' 4 תהיה בשלה לפגוש אותו שוב (איתי או בלעדיי).

ואז זה קרה.
היא סיפרה לי שנפגשו. והם בקשר. והכל טוב.
התרגשתי כמו ילדה קטנה, ושמחתי עוד יותר.

ואז קבענו להיפגש שלושתנו.

זו הייתה פגישה מתוקה להפליא, ארוכה ונינוחה ומצחיקה ומעניינת.
שלוש נשמות שמחוברות, כל אחת לשתיים האחרות.
וזה היה נקי ויפה ומקסים (ועלה לי בדו"ח חניה של 250 שקל (: )

עברה שנה בערך, שלא נפגשתי איתו.
החיים ממשיכים והוא אצלי ואיתי, גם כשאין תקשורת.
אין את הדיסטאנס (המחרפן) שהיה פעם, 
אין את המיסתורין (המעצבן) שהיה חלק משמעותי מהקשר, 
אין את האלמנט ההיררכי (המחרמן) שהיה כשהייתי שלו בפועל.
יש לי אהבה, ואני אמא, ועברנו לגור במקום אחר, והחלומות שלי התגשמו והכל טוב.
והתחשק לי להיפגש איתו, כי בכיף, כי סבבה, לא כי אני מתגעגעת בטירוף ולא ממקום נזקק.
אז נפגשנו שוב.
רק הוא ואני, קל"ב (לקחתי אותנו למסעדה שווה במקום מושלם).
חברים.
שזה כיף אדיר.

ובשיחה כמובן שדיברנו (גם) על 3 ו-4, ועדכנתי אותו בהתרחשויות בחיים של אחת מהן...
ובסוף הפגישה, בדרך לרכבים, סיכמנו שאני פותחת קבוצה בווטסאפ, כדי להרים לה את המורל.

מתקשורת מאד ממודרת ומרוחקת, של הודעות ומיילים...
ווטסאפ? זה היה מצחיק ומלהיב בו"ז!

מהר מאד צירפתי לקבוצה גם את הצלע הרביעית, ונהיינו קבוצת "שלוש ארבע חמש וחצי".
אמנם בלי חצי, מסיבות ברורות וגם כאלה שלא...
אבל רצים שם קטעים בקבוצה הזאת!
לפעמים נדמה לי שאנחנו המלאכיות של צ'ארלי, ולפעמים כל מיני דימויים אחרים,
אבל הקבוצה הזאת היא כיף אדיר!

נפגשנו ברביעיה כבר כמה פעמים, ובכל פעם זה מפתיע מחדש, כמה שזה כיף.
כבר כתבתי כיף? כתבתי כמה פעמים...
אבל זה שורש העניין - כיף!
בלי מטענים ורגשות מעיקים וציפיות ואכזבות או כל משהו כבד אחר...
פשוט כיף גדול גדול.
גם מעניין, כי אנחנו מדברים הכי פתוח, הכי ישיר, הכי חשוף, הכי נקי.
וזה קליל (כן, גם איתו) ברמות שלא יתוארו, אבל גם עמוק באותה מידה.

לפני שבועיים וחצי, פיספסנו (הוא ואני) פגישה בארבע עיניים.
כבר הייתי בדרך לרכבת לצאת לפגוש אותו, כשביקור במיון פתאום נראה יותר הגיוני.
הודעתי לו שהוא צריך לפצות אותי על זה שהברזתי לו ככה (:
ובתחילת השבוע השלמנו את הפגישה.

הגיע יום רביעי והודעתי למס' 3, שאני מגיעה למחרת עם נייקי למרכז, לגיסתי שגרה שלושה בתים ממנה.
בדקתי אם היא פנויה להיפגש.
היא אמרה שמסיימת ללמוד בסביבות שמונה ואז פנויה שאבוא.
תוך רגע הודענו למס' 4 שאנחנו רוצות את נוכחותה ועברנו לתיאומים בקבוצה.
זה גם יותר נוח, כי שלושתנו כבר שם...
וגם לא יזיק שידע שהוא מפסיד אותנו ביחד, ושישקול להצטרף (:
היה די ברור שהוא יוותר (כי השעה לא בהכרח מתאימה וגם כמה אפשר לסבול אות(י)נו בתדירות כזו?)

מתישהו, אחה"צ, הצעתי לגיסתי להצטרף לערב בנות שלנו, והיא הציעה מנגד, שפשוט אקרא להן לבוא אליה.
4 הגיעה לשם בסביבות שמונה וחצי, 3 עם הקטנצ'יק שלה לקראת תשע.

[24.8, 21:03] הוא: נו בנות, אתן עוזרות ל(מס' 3) עם הלימודים?

[21:04]  אני:  מס' 3 סיימה והיא כבר פה עם *** (הבן שלה)

מס' 4 מעלה סלפי שלה איתי ושואלת:

[21:05] מס' 4: *** למה אתה לא פה?

 
[21:05] הוא:    איפה זה פה?

[21:05] מס' 4: פה

(ומעלה תמונה של החצר שבה אנחנו יושבות).

[21:06] אני:     אצל ***(גיסתי)... שלושה בתים ממס' 3

[21:06] הוא:    נחמד פה.

[21:06] מס' 4: היה נחמד אם היית שם

[21:07] הוא:    לבוא?

[21:07] מס' 4: מס' 3 שאלה אם יש לך ביצים

* יש לציין למען הפרוטוקול (ואני אחת שאוהבת מדויק), 
שמס' 3 לא שאלה את זה, למרות שהיא היחידה פה שמעיזה להתחצף בלי גבול...

[21:08] הוא:    נו, שאלה קצת מיותרת בפורום הזה 😉

אני מעלה סלפי של שלושתנו עם הצאצא של 3 ועם נייקי, ועונה לו:

[21:09] מיש:   צודק!
                       כולנו יודעות שיש☺ 

[21:10] הוא:    אז מה הכתובת ? 😉

אני שולחת את הכתובת ומוסיפה:
[21:10] מיש:    אני לא באמת חושבת שתגיע...
                        אבל אם שאלת, אין מצב שלא תקבל תשובה😉

[21:11] הוא:    😂

[21:22] הוא:    יש קפה ?

[21:22] מיש:   יש 😉
                       גם עוגת קפה
                       וגם קפה (שכבר קר, מס' 4 מוסרת)

[21:23] הוא:    נשמע שווה
                       הקר זה למס' 4

[21:24] הוא:    טוב, מי יוצאת לפתוח לי?

[21:24] אני:     טיזר אחד
                       שולחת את *** (הבן של 3) (בן שנתיים וחצי)

[21:25] מס' 4: אני בחוץץץץץץ איפה אתה??? 😜

בעודנו מתקשקשות עם ההקלדה בקבוצה, שומעות רעשים בשער החצר.
נפתח והוא נכנס בצעדיו המוכרים, עם חיוך מנצח גדול.

הזכיר לנו ימים עברו, אבל הפעם זה היה רק כיף, בלי המתח והעצבים המעורערים.
הצאצאים התנהגו איתו, כאילו שהם מכירים אותו מאז ומעולם (אני נורא התרגשתי לראות איך נייקי מגיבה אליו),
גיסתי שרק דקה קודם, עודכנה על נסיבות החברות של שלושתנו, הרעיפה שאלות מסוקרנות,
חלקן אפילו השאירו בלי תגובה (בכל זאת, שאלות שלא ממש יוצא לשמוע מקהילתיים).
הייתה בקיצור, פגישת פיסגה אולטרא משובחת!!

למחרת שלחתי בקבוצה, שהיה כיף אתמול, שתודה שבאו, כולם כולל צאצאים והפתעות.
שחלמתי עליו בלילה ושאני מקווה שהאישור לחלום עליו עדיין בתוקף, כי לא זכרתי שאי פעם ביטל אותו (;

[25.8, 17:01] הוא: נהניתי גם אני מכן, קטנות אמונה שלי (;
                            ונהניתי גם מהנסיך הקטן ויורש העצר הקסום לבית ***
                            ומהנסיכה הקסומה והדומיננטית לבית מיש.
                            שבת שלום )(

שבע שנים אחרי, עדיין מיוחד כל העסק הזה.
עדיין משמח.
עדיין חי!

ולא מאיים על החיים החדשים של כולנו!