אני יודעת שהכותרת לפוסט הזה היא פרובוקטיבית, אבל ככה זה מרגיש לי. אולי אני לא נכנסת לפה כל יום וכותבת מה עובר עליי, אבל התדירות שהולכת פה היא די גבוהה. אני מרגישה יותר טוב. אתמול התפרקתי ואמרתי לעצמי את כל הדברים שאני רוצה להגיד לו. גם אם הוא לא כאן כדי לשמוע את זה, להוציא את המילים האלה החוצה בהחלט עוזר לי להתמודד יותר טוב.
עדיין קשה לי. קשה לקבל שבן אדם שכל כך אהבת תוקע לך סכין בגב בלי שום סיבה נראית לעין. שוב, אני מאחלת לו שיהיה מאושר, אבל ההתנהגות שלו היא לא יציבה במקרה הטוב. אולי הארוסה שלו תצליח לעזור לו לתקן את הפאקים שלו, ואז הוא יהיה בן אדם יותר טוב. אולי.
זה עלול להשמע מוזר, אבל אני ממש מתחברת לחלק מהשירים של פינק בימים האחרונים. הם מרגישים כמו סימון של המעברים שאני חווה ביחס לכל מה שקורה איתי. הם גם עוזרים לבטא את הכעס שלי בצורה שהיא לא הרסנית, מעוררים את הרגש אבל לא גורמים לי להתפרק לחתיכות.
כבר פחות נמאס מלהביט על עצמי במראה, ואני חושבת שאני מתקרבת לשלב הקבלה סוף סוף 😄
[url]
יום נעים,
מיס ביץ' :)
