Not Another Teen Movie

יש משהו שמציק לי כבר הרבה זמן. מדובר בפלח אוכלוסייה בלתי מוסבר באתר הזה שרובו ככולו מחליט להתעלם לחלוטין ממה שבן אדם (במקרה הזה אני 😄 ) כתב בפרופיל שלו באופן מפורט ולהטריד אותו עם הצעות לא רלוונטיות. הניחו את דעתכם שדעתי האישית בנושא הפניות לא השתנתה מאז שעדכנתי את הפרופיל בפעם האחרונה, גם אם עברו מאז אי אילו שנים. אני לא מעוניינת בפניות, הכרויות, מפגשים מיניים, וסשנים עם אנשים זרים. כזאת אני, עוף מוזר. כן, מותר לי לשבת בצ'אט ולדבר עם אנשים שאני כבר מכירה כחברים ואנשים חדשים בצ'אט הכללי, גם אם יותר מעשרה מכם החליטו לתקוף אותי שאין לי זכות להמצא בו. מתי כלובי מינה אתכם לבאי כוחו שאתם אוסרים על אנשים להמצא במרחב מסוים רק בגלל שמטרותיהם לא משרתות את אלה שלכם? הוא לא, אז אני ממליצה לכם פשוט לעבור הלאה.

כמו כן, אני פשוט מתה על האנשים שמתעלמים במופגן מבקשה קטנה ופשוטה שכולה אומרת "לא, אינני מעוניינת.", וממשיכים להציע לי הצעות שאינן רלוונטיות. האין זה בזבוז הזמן היקר שלי ושלכם? אתם יכולים באותו משך זמן לנהל שיחה עם אדם שכן יחלוק את הרצון שלכם לקיום שלישיה, צפייה במאוננים וירטואליים, וכיוצא בזה. עצם הפניה שלכם מעידה עליכם כבני אדם יותר ממה שאתם מתארים לעצמכם. כשמישהו מחליט לשים פס על דרישה פשוטה כמו שלי, אני רואה בן אדם שישבור גבולות של אחרים גם בדינמיקות לא וירטואליות. אתם מוזמנים לדמיין לעצמכם מה שאתם רק רוצים, אבל אני יודעת מראש שזה לא בן אדם שצריך לסשן או להיות בסיטואציות מיניות עם אחרים כשהוא עושה מה שהוא רוצה ודואג להתחשב רק בעצמו.

הו, והאצולה הכלובית שדואגת לשטוח בפניי את העובדה כי הפרופיל שלי מתנשא ואף מעליב! נטו כתוב שם במה אינני מעוניינת, ואני פוסלת כל הצעה שתבוא (פוטנציאלית וגם כאלה שחזרו על עצמן יותר מעשר פעמים) כי זה מה שאני רוצה. אני רוצה להתחבר לאתר, לשבת בצ'אט, לשוחח עם חברים, ולהמשיך הלאה בחיי. זכותי לדרוש כטוב ראות עיניי, ואין שם ולו משפט אחד מעליב. אני לא שופטת, מגנה, או עולבת באיש. אני מודיעה על חוסר העניין שלי מראש. קחו את זה כאזהרה ידידותית שאין טעם בפניה אליי.

בנוסף, עצם העובדה שאני מסרבת לקבל בברכה פניות לא הופך וגם לא יהפוך אותי לשדכנית סלאש מנהלת אתר הכרויות. אני אינדיבידואל, ואני לא אחפש לכם, נשלטים יקרים (כי מה לעשות שהם מי שפנו אליי בדרישות כאלה?) שלא טורחים למצוא בת זוג או דומינטריקס בכוחות עצמם, שולטות בין חברותיי. עשו לי טובה ועשו גם אחת לעצמכם, אל תבואו אליי בבקשות שאין לי כוונה להפוך למציאות. יש לי חיים גם אם אתם בטוחים אחרת מאיזושהי סיבה מופרכת.

יום נעים,

מיס ביץ' 3>

בחיים שלנו אנחנו נתקלים לא פעם בצומת דרכים, בסיטואציה שמאלצת אותנו לבחור מסלול ללכת בו. באופן אישי, אני נמצאת כרגע במצב בו אני מאוהבת מבחור שבורח מרוחות הרפאים של מערכת היחסים הקודמת שלו. הבחורה ההיא השאירה אותו פצוע וחבול מנטלית ורגשית בלי צל של ספק. אני יודעת שזה ישמע משוגע ומספיק אנשים אמרו לי לוותר, אבל אני יודעת שמאחורי כל החומות האלה ומתחת לכל הכאב הזה, הוא מרגיש כמוני. אני לא יודעת לגמרי איך להסביר את העניין בצורה לוגית, אך מעולם לא הרגשתי כל כך בטוחה ומשוכנעת שאכן זה כך. למען הסר ספק מלבו או לבה של מי שאינם מכירים אותי, אני לא נוטה לאשליות, לרגשות המתפתחים במהירות, או לדרמות מיותרות. במקרה הזה הרגשות שלי אמיתיים, ואני מאמינה שיש פה הענות מצדו.

מעבר לבעייתיות בכך שהבחור נפגע, ישנה הבעיה שלי מאחר ואני לא לגמרי בטוחה איך לגשת אליו. ניסיתי לדבר איתו בקור רוח ובנעימות, להסביר לו שאנחנו פשוט יכולים לצאת ולראות מה קורה בלי דרישה למחויבות מוגדרת מראש, וכן, היו גם פעמים שהכאב האישי שלי התגבר עליי ושנינו נכנסנו לזירה. אני מנסה לקבל פרספקטיבה שתוביל אותי לתשובה או תכנית פעולה, אבל אני פשוט יודעת שכשמספיק זמן יעבור והוא ירגע, הוא יתגעגע מספיק כדי לחזור.

מיס ביץ' 3>

הייתי נותנת מעצמי כל מה שהייתי יכולה לתת ואז עוד קצת מעבר לקצה גבול היכולת האנושית שלי.

הייתי נותנת הכל, פשוט כל מה שיש לי, בשביל שתחזור מחר ותגיד לי שהתגעגעת.

אני נשרפת מבפנים מגעגועים בלתי נגמרים אלייך.

הייתי נותנת הכל כדי לשמוע ממך שלא התכוונת לכל המילים הקשות שאמרת לי.

אני מצטערת ושונאת את עצמי על כל הפעמים שפגעתי בך.

הייתי נותנת הכל כדי להרגיש את הזרועות שלך מחבקות אותי קרוב אלייך.

הייתי מוותרת על כל גבר אחר כי אף אחד לא מרגש אותי כמוך.

הייתי רוצה לדבר איתך כי אני תמיד הרגשתי שאני יכולה להיות עצמי ושזה מספיק.

הייתי מוותרת על הקיום הזה שאתה לא חלק ממנו, רק כי כל רגע שאתה נסגר בפניי ומתרחק גורם לי להרגיש כאילו אני מתה עוד קצת מבפנים.

גם אם אני לא יכולה להיות איתך, הייתי נותנת הכל בשביל לראותך אותך מחייך.

אני פשוט חשבתי שאני יכולה לעשות אותך מאושר 3>

מיס ביץ'

בשנתיים האחרונות פיתחתי מעיין גישה לחיים לפיה בשביל למצוא את עצמך, עלייך ללכת לאיבוד קודם. אפשר גם לייחס את זה לתאוריית האור בקצה המנהרה וכ'ו. בשנתיים האחרונות חשבתי שאני לא מאושרת או מרגישה שלמה כי אין לי בן זוג. הרגשתי שחסרה לי אהבה כמו אוויר לנשימה. השכלתי להבין רק בשבוע האחרון שהחסך לא היה באהבה שמגיעה מאחרים אליי, אלא בזו שמכוונת ממני אל עצמי. דווקא הקש ששבר את גב הגמל היה זה שפקח את עיניי, לא בלי הצטברות של כאב שמתפקעת ונשפכת לכל עבר בלי אזהרה למשתמשת. אדם קרוב היה שם לצדי ותמך בי בשעות הזויות, ולו אני מודה מעומק ליבי על כך. הוא גם עזר לי להבין מה אני צריכה בבן זוג, כמו גם מה אני צריכה מעצמי. כרגע אני רוצה וצריכה להיות לבד.

הדבר שהכי הפחיד וייסר אותי הוא זה שעושה לי הכי הרבה טוב, נותן לי מעיין שלווה פנימית שכזאת. אנשים מנסים בשבוע האחרון להפוך את הדרמות האישיות שלהם למנת חלקי, אבל הרוגע הזה מקנה לי איזון. אני מרגישה כאילו יש לי חופש שהרבה זמן לא היה לי, ובמיוחד מעצמי. אני בוחרת להיות ולהתחבר עם עצמי, וזו כל ה"זוגיות" שאני זקוקה לה כרגע. אני מקבלת הצעות לדייטים די הרבה בשבוע האחרון. אני מודה שזה משמח אותי לדעת שאני קוסמת לאנשים, אבל אני פשוט לא רוצה להתחייב לשום אדם או דבר אחר חוץ מאלה שכבר נמצאים בחיי דרך קבע. זו גם תקופה ממש עמוסה בלימודים, ובקושי יש לי זמן לחברים כמו שצריך. בפשטות, טוב לי במקום שאני נמצאת, ועם האנשים שמקיפים אותי.

לילה טוב,

מיס ביץ' :)

גלוריה סטיינם, פעילה פמיניסטית אמריקאית אמרה ש"נשים הופכות לגברים שהן רצו להתחתן עמם". לא, כוונת המשוררת לא היה לשפם כזה או אחר. סטיינם למעשה טוענת שנשים הפכו למוצלחות, משכילות, קרייריסטיות, ובעלות הישגים אישיים. באופן אישי, אני מתחברת לאמירה הזאת בכמה וכמה רמות. אני מנסה למצוא את הדרך שלי בעולם הזה, כמו גם בן זוג. הבעיה היא שאני לא נכנסת למודל הממוצע של בני גילי בארץ. תחשבו על זה לרגע: בגיל 23, את או אתה אולי עובדים, עושים פסיכומטרי, נוסעים לחו"ל, או מתחילים ללמוד לתואר ראשון במקרה הטוב. אני לא מזלזלת לרגע בבני גילי, אבל אני כבר עכשיו במסגרת מתקדמת יותר. הבעיה היא לא ביצירת קשרים חברתיים אלא בקשרים רומנטיים עם בחורים בגילי. אני מנסה, ומבינה שיש פערים מנטליים שלא ניתנים לגישור ולו רק בגלל שאנחנו במקומות שונים בחיים. אני מתכננת את העתיד המקצועי שלי לכאן או לכאן כבר עכשיו, ורובם בקושי נותנים מחשבה שנייה בנושא. אני לא רוצה את הכפיל שלי בגבר, ואני לא מצפה שנסכים על הכול. הבעיה היא שאני צריכה גירוי מנטלי ממישהו שמבין את המקום בו אני נמצאת בו. זה לא פשוט, וזה ממש לא מובן מאליו. גם בתוכי יש סכסוך בלתי מיושב בין החלק בי שרוצה להרגיש בן 23, ובין החלק בי שמודע לבגרות הנפשית הנדרשת ממני על מנת לשרוד את המסגרת הזאת.

לפעמים אני מרגישה כאילו אני במצוד אחר חד הקרן האחרון, ואני רק נופלת על סוסים עם אגו מנופח והלך רוח ילדותי.

לילה טוב,

מיס ביץ' 21 3>

לפי הבדיקה שלי כרגע, הפוסט האחרון שפורסם ראה אור בחודש ינואר. אני מתעקשת על המילה "פורסם", כי כתבתי מספיק פוסטים שפשוט לא זכו לנשם את האוויר הצח. למה? אין לי ממש סיבה. אולי מאסתי באנשים שהשתמשו בפוסטים שלי כאמצעי להתחיל איתי, כאילו הם תומכים בי. אני קולטת זיופים די מהר, והרדאר שלי לבולשיט השתפר באופן משמעותי בשנה האחרונה. חבל לכם על האוויר. אולי לא הייתי צריכה גם את המקום הזה לפרוק מול בשנה האחרונה כמעט, כשהחברים שלי ובעיקר אני עצמי הפכנו למשענת הכי גדולה שלי. אחרי שני מקרי מוות, אובדן קשרים עם חברים שלא מתאימים לדרך שאני בוחרת ללכת בה. אני בת אדם סלחנית, ואני מסוגלת לסלוח לאנשים על הרבה עוולות. שקרים והעמדות פנים הם הקו האדום שלי, ומהרגע שנחצה אין דרך חזרה. עם זאת, אנשים שפגעו בי היו התומכים הכי גדולים שלי בחיים. בזכותם אני קמה כל בוקר מחדש עם משמעות וידיעה של מי אני, למה אני מסוגלת, ומה המטרות שלי בחיים. אני אולי עוד לומדת איפה להניח את הרגליים שלי כמעט כל צעד מחדש, אבל קשה יותר להפיל בן אדם שמודע לעצמו ולמה שגורם לו לתקתק ולדחוף הלאה.

יש אפילו חברים טובים מאוד שעדיין נוכחים בחיים שלי במידה ניכרת, אבל שאני יודעת שאני לא יכולה לעזור להם. ניסיתי ורציתי שהם יצליחו במקומות שגם אני עדיין לא הצלחתי בהם, אבל הרצון להגיע למשהו בכל תחום נתון צריך להגיע מהם עוד לפני הצעד הראשון.

מבחינתי, הפכתי לחזקה יותר, סלחנית יותר אפילו ממה שהייתי, בוגרת יותר, חמה יותר, אוהבת ואנושית יותר לזולת. דייט ראשון עם בחור שהכרתי שבועיים התנהל באיכילוב, אפילו שהרגשתי לפני שהוא לא מעריך אותי באמת. בדייט שני הייתי עדה לריב בצעקות בינו ובין אמא שלו, שלפחות קיבלה אותי יפה מאוד. מתי ברחתי? שלושה חודשים אחרי, לפני שבוע, בדייט שחזור שהגיע אחרי התנצלות מצדו. ברחתי כי הסתכלתי עליו באמצע אחד הרגעים הרומנטיים והכיפיים בחיים שלי שלא היו לי כבר הרבה זמן, וידעתי שזה פשוט לא זה. הוא לא ידע שבמשך שלושת החודשים האלה לא עברו יותר משלושה-ארבעה ימים בלי שאחשוב עליו ומה שפספסנו, כמו גם על הגעגועים שנראו ארוכים כמו הנצח. אולי הנסיון לחזור היה טעות, טעות לחשוב שהיה יכול להיות סוף אחר. אני למדתי מהחוויה הזאת שלפחות עכשיו אני יכולה לצאת בראש מורם, ולדעת שלא יהיו לי יותר מחשבות של "מה אם..?" ו"מה פספסתי?". אני קבלתי את הסטירה האחרונה, דם מילא לי את הפה. אני לא אתהה עוד על הטעם, או על ההרגשה. אני לא שונאת אותו, או חושבת שהוא בן אדם רע. אנחנו לא מתאימים כי הוא לא יכול לתת לי את מה שאני רוצה וצריכה. הוא עדיין טיפה ילד, והוא מתוק. אני רוצה את המתיקות עם בגרות שתגיע אצל הרוב רק אחרי שנים. אולי אני רוצה מישהו שיוביל אותי, אבל ידע גם ללכת בקצב שלי. ללכת? אני תמיד רצה. אני צריכה מישהו שיוריד לי את הקסדה על הראש, ויעטוף אותי במגני מרפקים וברכיים. אני ילדה עדינה ושבירה.

ביום ראשון הקרוב, השלושה עשרה לחודש אוקטובר, אני חוזרת ללמוד ואני מ ת ר ג ש ת! סוף סוף אני נכנסת באופן רשמי לתואר שני בספרות אנגלית, ומתקרבת כל יום יותר לעתיד שלי. יש לי תכניות די גדולות בשביל עצמי, ואני מאמינה שאני יכולה לעמוד באתגרים שאני מציבה לעצמי.

הנה מתקרב לו עוד רגע של גל"צ שכל כך אופייני לי :)

The bitch is back, Baby ;)

לילה טוב,

מיס ביץ' :)

אני מרגישה שבמהלך השנה האחרונה בערך אני מוצאת את עצמי, אבל אני בעיקר מרגישה כאילו אני הולכת לאיבוד בתוך עצמי. אני מסתכלת על חלק מהאנשים שהתחברתי אליהם מאז גיל שמונה עשרה, ואני מוצאת את עצמי במיינד פאק כמעט תמידי של "איזה ילד\ה הבחור\ה הזה\הזאת". כן, אני נמצאת בשלב בחיים שהיה אמור להגיע רק מאוחר יותר, ואני חיה לפעמים בתחושה שאני מתבגרת הרבה יותר מדי מהר בשביל הגיל שלי. בעוד שנתיים וחצי בערך אני אסיים את הלימודים שלי, אעבור מהבית של ההורים, אמצא עבודה שלימים תהפוך לקריירה שלי, ואחיה חיים של בחורה בוגרת.. בגיל 24-25 בערך. כן, זו התחלה יפה שבהחלט פועלת לטובתי, אבל המחשבות על העתיד מתחילות להכניס אותי ללחץ שאני עדיין פאקינג ילדה בת עשרים ושתיים ושלא לזה נרשמתי.

אני גם מתחילה להרגיש כאילו הציפיות שלי מעצמי ומהסביבה שלי הן לא מציאותיות לגיל שלי בכלל. איפה אני ואיפה מה שאני רוצה? זה כאילו אני רחוקה מהדברים האלה מנטלית שנות אור. הו, וול.. הנה למציאת דרך השווה והצעידה בשביל הזהב (צ'ירס, *קלינק קלינק*).

לילה טוב,

מיס ביץ' :)

הרבה זמן לא הרגשתי ככה.

כל כך הרבה זמן לא נמסו לי הברכיים והמוח בגלל קריצה וחיוך,

אבל איתך זה כאילו כל הגוף שלי עושה ריבוט שנייה אחרי.

מחפשת את הסימנים כעידוד שלך שאבצע מהלכים משלי,

אבל אני פחדנית.

מפחדת מדחייה, או אולי מזה שבכלל אני מפספסת פה משהו מהותי.

אני לא יודעת לקרוא אותך,

וזה כל כך מקסים אותי..

ומשגע אותי בו זמנית.

השגעון הזה נעים לי, מעביר לי את הזמן לחשוב שאולי אתה רוצה יותר..

ואז אתה דופק לי קטעים כאילו אתה ביישן כשאנחנו סוף סוף מדברים.

עכשיו רק נותר לי לאכול לעצמי את הראש בכיף עם פנטזיות לעוד שבוע,

עד שנפגש.

לילה טוב בציפיה לשלג,

מיס ביץ' :)

סיטואציה:

הקראש שלי מהאוניברסיטה מ' נכנס באיחור קל לשיעור השני שלנו ביחד, כאשר בראשון הוא בכלל לא הראה סימן שהוא שם לב אליי.

מסתכל לכיווני, קורץ, וכשאני מחייכת, הוא מחייך חיוך ממש רחב.

לב: אומייגוד!!!!111 איזה חתיך (זו רק אני, או שהלב שלי הוא פרחה ירושלמית במסווה של איבר חיוני?)

מוח: תרגעי ומהר. התחיל השיעור ואין מצב שאת מפספסת ולו רגע או שביב פרט מהחומר הנלמד בגלל שהוא עשה איזושהי מחווה לפני דקה וחצי.

אני: הוא כזה חלומי, יא אללה שלכם. *מבט חולמני ופנטזיות רצות כבר בראש*

אמנם הייתי מרוכזת בשיעור ולא פיספסתי שום דבר, אבל כל שנייה הראש שלי נדד אליו. למה לקח לו כל כך הרבה זמן להיות נחמד אליי פתאום? אחרי השיעור הוא לא שם לב אליי, ובשיעור האחרון הוא בכלל לא דיבר איתי. רק אחרי השיעור הוא ביקש את המייל שלי בפעם הכבר מי יודע כמה בשביל להעביר לי סיכומים שביקשתי לפני שבועיים על מנת לשבור את הקרח בינינו, וגם אז הוא היה קורקטי ומנוכר כזה. מה כבר הספקתי לעשות שהוא מגיב אליי ככה? אחרי שהסיטואציה הזאת אירעה הייתי ברקיע שביעי או ביקום אחר בכלל. אני לא בדיוק מחכה לו ואני לא ממוקדת רק בו כי לוקח לו המון זמן להזיז את עצמו. הסמסטר כמעט נגמר, ובסמסטר הבא אני רק סגורה על שני שיעורים שבהם אני אראה אותו. זה מה שמגיע לי שאני נדלקת על בחור בגלל המוח שלו, בחיי. אם הוא לא היה משתתף באותו שיעור בתחילת השנה, לא נראה לי שהייתי מסובבת אחריו את הראש (וכך מיס ביץ' הופכת למשתתפת בתכנית "דייט באפלה" XD).

ערב נעים וסופ"ש רגוע,

מיס ביץ' :)

האבדון הזה שמכיל בתוכו שכרון חושים והחלטות מטומטמות כל כך נעים לי, כל כך מזמין אותי לחיבוק הזה שלו. אני יודעת שהחיבוק הזה גם יחנוק אותי, ימשוך אותי למטה לכאב מנטלי שאני לא מסוגלת להתמודד איתו. אתה כל כך יפה, אתה יודע את זה? אני מתבגרת, ואני מרגישה כאילו כל פניה מעיפה לי כאפה אחרת.. ואולי זו אותה הכאפה כל פעם מחדש. זה לא שאני לא לומדת, אני משתנה והכאב נשאר באותה מידה. אני מנסה להקיא את המילים האלה כבר הרבה זמן, מנסה לדחוף אותן לדף בדרך שתוביל אותי לאיזשהו מסר חיובי לעצמי. אני רוצה להכנס לפה כל פעם מחדש, ולהיות גאה בעצמי על כברת הדרך שעברתי. עם זאת, לפעמים פשוט מתחשק לי לכבות את המוח שלי לאיזה שבוע. ללכת דווקא על מה ומי שאני כל כך מכריחה את עצמי להתרחק מהם, כאשר אני רק רוצה להכנע ולרוץ לזרועותיהם הפתוחות.

קשה להכיר בחורים נחמדים באמת, ואני מתחילה לתהות אם קיימים כאלה שלא נמצאים כבר עמוק בתוך זוגיות עם מישהי אחרת. אני מרגישה כאילו רק המיץ של הזבל מוצא בי חן גלום כלשהו שבחורים נורמליים מתקשים לראות. אם הייתי בקטע של סטוצים, לא היה לי רגע משעמם. כל שבוע, אם לא פעם בכמה ימים, פונה אליי איזה טמבל שבטוח שאני מתה לקבל את הכלי שלו מאחורה. אני לא מתנהגת בצורה שמזמינה את זה, ולהתלבש סקסי עם מחוכים ומה לא הפסקתי בגלל קור ואי רצון להיות איי קאנדי לאיזה טמבל חולף. מספיק שאני אצא באיזה ערב חמישי, ולא יחסרו בחורים שידבקו אליי. באוניברסיטה אני יכולה למות במקום, ואני לא חושבת שמישהו שם בכלל ישים לב. אני שונאת את ההרגשה הזאת שאני כאילו כל כך שקופה, ואני בכלל לא מהווה שום תחרות לבנות האחרות שבאות עם תיקים ענקיים ועקבים בו זמנית. תחרות? על מה אני מדברת. אני לא משתתפת אפילו. אני מנסה ומנסה, ופשוט מתחשק לי לוותר, להרים את הפלאפון שלי, ולסמס לאיזה טמבל שיבוא לדפוק אותי, אבל אפילו את זה אני לא מסוגלת לעשות כי הרעיון של סטוץ כל כך חורה לי. מצב הרוח שלי הוא כמו הים, או בגאות או בשפל.

ערב נעים,

מיס ביץ' :)