האבדון הזה שמכיל בתוכו שכרון חושים והחלטות מטומטמות כל כך נעים לי, כל כך מזמין אותי לחיבוק הזה שלו. אני יודעת שהחיבוק הזה גם יחנוק אותי, ימשוך אותי למטה לכאב מנטלי שאני לא מסוגלת להתמודד איתו. אתה כל כך יפה, אתה יודע את זה? אני מתבגרת, ואני מרגישה כאילו כל פניה מעיפה לי כאפה אחרת.. ואולי זו אותה הכאפה כל פעם מחדש. זה לא שאני לא לומדת, אני משתנה והכאב נשאר באותה מידה. אני מנסה להקיא את המילים האלה כבר הרבה זמן, מנסה לדחוף אותן לדף בדרך שתוביל אותי לאיזשהו מסר חיובי לעצמי. אני רוצה להכנס לפה כל פעם מחדש, ולהיות גאה בעצמי על כברת הדרך שעברתי. עם זאת, לפעמים פשוט מתחשק לי לכבות את המוח שלי לאיזה שבוע. ללכת דווקא על מה ומי שאני כל כך מכריחה את עצמי להתרחק מהם, כאשר אני רק רוצה להכנע ולרוץ לזרועותיהם הפתוחות.
קשה להכיר בחורים נחמדים באמת, ואני מתחילה לתהות אם קיימים כאלה שלא נמצאים כבר עמוק בתוך זוגיות עם מישהי אחרת. אני מרגישה כאילו רק המיץ של הזבל מוצא בי חן גלום כלשהו שבחורים נורמליים מתקשים לראות. אם הייתי בקטע של סטוצים, לא היה לי רגע משעמם. כל שבוע, אם לא פעם בכמה ימים, פונה אליי איזה טמבל שבטוח שאני מתה לקבל את הכלי שלו מאחורה. אני לא מתנהגת בצורה שמזמינה את זה, ולהתלבש סקסי עם מחוכים ומה לא הפסקתי בגלל קור ואי רצון להיות איי קאנדי לאיזה טמבל חולף. מספיק שאני אצא באיזה ערב חמישי, ולא יחסרו בחורים שידבקו אליי. באוניברסיטה אני יכולה למות במקום, ואני לא חושבת שמישהו שם בכלל ישים לב. אני שונאת את ההרגשה הזאת שאני כאילו כל כך שקופה, ואני בכלל לא מהווה שום תחרות לבנות האחרות שבאות עם תיקים ענקיים ועקבים בו זמנית. תחרות? על מה אני מדברת. אני לא משתתפת אפילו. אני מנסה ומנסה, ופשוט מתחשק לי לוותר, להרים את הפלאפון שלי, ולסמס לאיזה טמבל שיבוא לדפוק אותי, אבל אפילו את זה אני לא מסוגלת לעשות כי הרעיון של סטוץ כל כך חורה לי. מצב הרוח שלי הוא כמו הים, או בגאות או בשפל.
ערב נעים,
מיס ביץ' :)