אני מרגישה שבמהלך השנה האחרונה בערך אני מוצאת את עצמי, אבל אני בעיקר מרגישה כאילו אני הולכת לאיבוד בתוך עצמי. אני מסתכלת על חלק מהאנשים שהתחברתי אליהם מאז גיל שמונה עשרה, ואני מוצאת את עצמי במיינד פאק כמעט תמידי של "איזה ילד\ה הבחור\ה הזה\הזאת". כן, אני נמצאת בשלב בחיים שהיה אמור להגיע רק מאוחר יותר, ואני חיה לפעמים בתחושה שאני מתבגרת הרבה יותר מדי מהר בשביל הגיל שלי. בעוד שנתיים וחצי בערך אני אסיים את הלימודים שלי, אעבור מהבית של ההורים, אמצא עבודה שלימים תהפוך לקריירה שלי, ואחיה חיים של בחורה בוגרת.. בגיל 24-25 בערך. כן, זו התחלה יפה שבהחלט פועלת לטובתי, אבל המחשבות על העתיד מתחילות להכניס אותי ללחץ שאני עדיין פאקינג ילדה בת עשרים ושתיים ושלא לזה נרשמתי.
אני גם מתחילה להרגיש כאילו הציפיות שלי מעצמי ומהסביבה שלי הן לא מציאותיות לגיל שלי בכלל. איפה אני ואיפה מה שאני רוצה? זה כאילו אני רחוקה מהדברים האלה מנטלית שנות אור. הו, וול.. הנה למציאת דרך השווה והצעידה בשביל הזהב (צ'ירס, *קלינק קלינק*).
לילה טוב,
מיס ביץ' :)
