לפי הבדיקה שלי כרגע, הפוסט האחרון שפורסם ראה אור בחודש ינואר. אני מתעקשת על המילה "פורסם", כי כתבתי מספיק פוסטים שפשוט לא זכו לנשם את האוויר הצח. למה? אין לי ממש סיבה. אולי מאסתי באנשים שהשתמשו בפוסטים שלי כאמצעי להתחיל איתי, כאילו הם תומכים בי. אני קולטת זיופים די מהר, והרדאר שלי לבולשיט השתפר באופן משמעותי בשנה האחרונה. חבל לכם על האוויר. אולי לא הייתי צריכה גם את המקום הזה לפרוק מול בשנה האחרונה כמעט, כשהחברים שלי ובעיקר אני עצמי הפכנו למשענת הכי גדולה שלי. אחרי שני מקרי מוות, אובדן קשרים עם חברים שלא מתאימים לדרך שאני בוחרת ללכת בה. אני בת אדם סלחנית, ואני מסוגלת לסלוח לאנשים על הרבה עוולות. שקרים והעמדות פנים הם הקו האדום שלי, ומהרגע שנחצה אין דרך חזרה. עם זאת, אנשים שפגעו בי היו התומכים הכי גדולים שלי בחיים. בזכותם אני קמה כל בוקר מחדש עם משמעות וידיעה של מי אני, למה אני מסוגלת, ומה המטרות שלי בחיים. אני אולי עוד לומדת איפה להניח את הרגליים שלי כמעט כל צעד מחדש, אבל קשה יותר להפיל בן אדם שמודע לעצמו ולמה שגורם לו לתקתק ולדחוף הלאה.
יש אפילו חברים טובים מאוד שעדיין נוכחים בחיים שלי במידה ניכרת, אבל שאני יודעת שאני לא יכולה לעזור להם. ניסיתי ורציתי שהם יצליחו במקומות שגם אני עדיין לא הצלחתי בהם, אבל הרצון להגיע למשהו בכל תחום נתון צריך להגיע מהם עוד לפני הצעד הראשון.
מבחינתי, הפכתי לחזקה יותר, סלחנית יותר אפילו ממה שהייתי, בוגרת יותר, חמה יותר, אוהבת ואנושית יותר לזולת. דייט ראשון עם בחור שהכרתי שבועיים התנהל באיכילוב, אפילו שהרגשתי לפני שהוא לא מעריך אותי באמת. בדייט שני הייתי עדה לריב בצעקות בינו ובין אמא שלו, שלפחות קיבלה אותי יפה מאוד. מתי ברחתי? שלושה חודשים אחרי, לפני שבוע, בדייט שחזור שהגיע אחרי התנצלות מצדו. ברחתי כי הסתכלתי עליו באמצע אחד הרגעים הרומנטיים והכיפיים בחיים שלי שלא היו לי כבר הרבה זמן, וידעתי שזה פשוט לא זה. הוא לא ידע שבמשך שלושת החודשים האלה לא עברו יותר משלושה-ארבעה ימים בלי שאחשוב עליו ומה שפספסנו, כמו גם על הגעגועים שנראו ארוכים כמו הנצח. אולי הנסיון לחזור היה טעות, טעות לחשוב שהיה יכול להיות סוף אחר. אני למדתי מהחוויה הזאת שלפחות עכשיו אני יכולה לצאת בראש מורם, ולדעת שלא יהיו לי יותר מחשבות של "מה אם..?" ו"מה פספסתי?". אני קבלתי את הסטירה האחרונה, דם מילא לי את הפה. אני לא אתהה עוד על הטעם, או על ההרגשה. אני לא שונאת אותו, או חושבת שהוא בן אדם רע. אנחנו לא מתאימים כי הוא לא יכול לתת לי את מה שאני רוצה וצריכה. הוא עדיין טיפה ילד, והוא מתוק. אני רוצה את המתיקות עם בגרות שתגיע אצל הרוב רק אחרי שנים. אולי אני רוצה מישהו שיוביל אותי, אבל ידע גם ללכת בקצב שלי. ללכת? אני תמיד רצה. אני צריכה מישהו שיוריד לי את הקסדה על הראש, ויעטוף אותי במגני מרפקים וברכיים. אני ילדה עדינה ושבירה.
ביום ראשון הקרוב, השלושה עשרה לחודש אוקטובר, אני חוזרת ללמוד ואני מ ת ר ג ש ת! סוף סוף אני נכנסת באופן רשמי לתואר שני בספרות אנגלית, ומתקרבת כל יום יותר לעתיד שלי. יש לי תכניות די גדולות בשביל עצמי, ואני מאמינה שאני יכולה לעמוד באתגרים שאני מציבה לעצמי.
הנה מתקרב לו עוד רגע של גל"צ שכל כך אופייני לי :)
The bitch is back, Baby ;)
לילה טוב,
מיס ביץ' :)
