בשנתיים האחרונות פיתחתי מעיין גישה לחיים לפיה בשביל למצוא את עצמך, עלייך ללכת לאיבוד קודם. אפשר גם לייחס את זה לתאוריית האור בקצה המנהרה וכ'ו. בשנתיים האחרונות חשבתי שאני לא מאושרת או מרגישה שלמה כי אין לי בן זוג. הרגשתי שחסרה לי אהבה כמו אוויר לנשימה. השכלתי להבין רק בשבוע האחרון שהחסך לא היה באהבה שמגיעה מאחרים אליי, אלא בזו שמכוונת ממני אל עצמי. דווקא הקש ששבר את גב הגמל היה זה שפקח את עיניי, לא בלי הצטברות של כאב שמתפקעת ונשפכת לכל עבר בלי אזהרה למשתמשת. אדם קרוב היה שם לצדי ותמך בי בשעות הזויות, ולו אני מודה מעומק ליבי על כך. הוא גם עזר לי להבין מה אני צריכה בבן זוג, כמו גם מה אני צריכה מעצמי. כרגע אני רוצה וצריכה להיות לבד.
הדבר שהכי הפחיד וייסר אותי הוא זה שעושה לי הכי הרבה טוב, נותן לי מעיין שלווה פנימית שכזאת. אנשים מנסים בשבוע האחרון להפוך את הדרמות האישיות שלהם למנת חלקי, אבל הרוגע הזה מקנה לי איזון. אני מרגישה כאילו יש לי חופש שהרבה זמן לא היה לי, ובמיוחד מעצמי. אני בוחרת להיות ולהתחבר עם עצמי, וזו כל ה"זוגיות" שאני זקוקה לה כרגע. אני מקבלת הצעות לדייטים די הרבה בשבוע האחרון. אני מודה שזה משמח אותי לדעת שאני קוסמת לאנשים, אבל אני פשוט לא רוצה להתחייב לשום אדם או דבר אחר חוץ מאלה שכבר נמצאים בחיי דרך קבע. זו גם תקופה ממש עמוסה בלימודים, ובקושי יש לי זמן לחברים כמו שצריך. בפשטות, טוב לי במקום שאני נמצאת, ועם האנשים שמקיפים אותי.
לילה טוב,
מיס ביץ' :)
