יש משהו חמוד כזה שמסתובב באינטרנט, אגדה צ'ירוקית עתיקה. אני לא יודעת אם יש קשר בין האגדה לתרבות לה היא מיוחסת, אבל מוסר ההשכל הוא נכון.
סבא צ'ירוקי יושב עם הנכד שלו, ואומר לו: "בני, ישנו מאבק המתחולל בין שני זאבים בכל אחד מאיתנו.
אחד הוא רשע. הוא כעס, קנאה, תאוות בצע, נטירת טינה, נחיתות, שקרים, ואגו.
השני הוא טוב. הוא שמחה, שלום, אהבה, תקווה, ענווה, אדיבות, אמפתיה, ואמת."
הילד חושב, ושואל: "סבא, איזה זאב מנצח?"
האיש הזקן משיב בשקט: "זה שאתה מאכיל".
תכלס? הכול פה נכון. אנחנו יכולים לבחור איזה צד בנפש שלנו להאכיל. אנחנו יכולים לשלוט בעצמנו. אנחנו יכולים להיות האדון ולבחור בטוב, או להיות העבד לתשוקות, לזעם ולשנאה שלנו. אני מאכילה את שני הזאבים שלי. אני משתדלת לתת כמה שיותר אהבה מעצמי, לתת כמה שיותר מעצמי לחברים ולמשפחה, אבל קורה שמישהו פוגע בי ואז האגו שלי משתלט עליי. במידה והמעשה חמור מדי, אני מוצאת את עצמי מתקשה לסלוח למי שפגע בי. אני מודעת לעובדה שלסלוח לאותו אדם יעזור לי לעבור הלאה ולחיות עם עצמי בשלום יחסי, גם אם אני לא אומרת לו שסלחתי לו. אני לא נוטרת טינה, ולרוב אני סולחת לאנשים די מהר. לאחרונה גיליתי שאני סלחנית מדי, לצערי. אני לא אוהבת לריב עם אנשים, והתוצאה היא שאני נותנת צ'אנסים נוספים לאנשים שלא ראויים להם. אל תטעו, הם פוגעים בי שוב. למה? כי הם מבינים שלמעשים שלהם אין מחיר אם אני סולחת בכזאת קלות ומהירות. למה שהם ישתפרו אם אני לא דורשת את זה מהם? אין טעם.
אני כתבתי כל כך הרבה פוסטים שמחקתי מיד בשבוע האחרון. יש לי כל כך הרבה כעס לבטא, אבל חוץ מלמרוח אותו על הדף הוירטואלי הזה אני לא מצליחה להתקדם הלאה. נפגעתי ממעשים של אנשים שחשבתי שאיכפת להם ממני לפחות באופן ידידותי, אבל מסתבר שהם הנחשים בגן העדן הפיקטיבי שלי. אני לא רוצה לכעוס או לשמור טינה. אני יודעת שהרגשות המרירים האלה לא יתרמו לי בכלום, אבל כל כך קשה לי שלא לכעוס על מישהו שבכוונת תחילה בא ומתחיל לשחק איתי משחקים אידיוטיים. אני מודה, בשלב מסוים אני גם ירדתי לרמה הילדותית הזאת. בהתחלה עוד היה לי איכפת, וזה כאב. המשחקים האלה, הניסיונות המגעילים והמטופשים האלה להפיל אותי בפח.. למה הם היו טובים? למה לגרום לי לקנא או להיות עצובה? זה מה שגורם לאותם אנשים להרגיש טוב עם עצמם? אתם רואים שאתם לא זוכים לתגובה לה ציפיתם, אז אתם ממשיכים לנסות בכוח? מנסים לאנוס אותי להרגיש משהו כל כך כואב ומייסר? גם עכשיו כשכבר לא איכפת לי מאותם אנשים, זה עדיין כואב לי. כואב לי שמנסים לשחק בי כמו מריונטה, שמנסים להפיל אותי.. שמנסים לשבור את רוחי למטרות שעשוע סאדיסטיות לחלוטין. השאלה היחידה שלי היא "למה?". אני באמת ובתמים מנסה להבין למה אתם משקיעים כאלה מאמצים בשביל לראות אותי נשברת. אין לי תשובה יותר טובה מאשר סאדיזם, ולא מהסוג הכייפי למקרה שתהיתם.
אין יותר מדי דברים שאני יכולה לעשות נגד העניין הזה, חוץ מלהוקיע אנשים רעילים מהחיים שלי. ברגע שאתם לא בטווח הראיה שלי, אתם מציקים לי הרבה פחות.
המשך יום מוצלח,
מיס ביץ' :)
