|
|
|
לא עור בשרך לא עורות לא גיזת צמר
ישמשו כסותך,
לא מסך ארגמן לא מחסה עשוי ארז
יהיה מקלטך,
לא האורן
לא האשוח.
לא צלם האילקס או האלגומין
לא טקסוס הנחלים,
לא ניחוח פרחיו של שיח פראי,
לא קינה של ציפור-סוף תעירך,
לא חוחית,
לא קיכלי.
לא מילה לא מגע לא מבט
של אוהב,
בליל תחפצי אלא זאת בשקיקה :
להיבלע בשטף הגאות המלאה
בלי שאלה,
בלי נשיקה.
הד
וסבסטיאן שיר נהדר
חיים במעגלים, בלי לעגל פינות,
אף שאני לא שוחה עם הזרם מרגיש לי כמו קורת מפתח,
צריך להחזיק שלא יתפזר, לא קל לראות תכלית כלשהי,
אפילו בקפה אנה כבר לא כל כך שלווה לי כמו שהייתה,
מאז שפתחו סניף של זארה ממול,
גם בפעם האחרונה שעברתי דרך הגשר לבודה, לעוגות,
לא הרגיש לי רגיל, ופה בארץ, לא משהו גם,
בתור אחד שמנסה למצות כל רגע עד תומו אני מרגיש נמתח,
יש לי אהבה, הרפתקאות מעניינות, עיסוקים שממקדים אותי,
והנפש שלי לא שבעה, מלאת יצר קיום ובוערת בעוצמה כמו כל רגע
נולדתי מחדש, ושוב משתוקקת לירוות בתמצית החיים,
ז'אן פ. סארטר אמר שלהיות חופשי זה לא להיות מסוגל לעשות את
מה שאתה רוצה,
אלא לרצות את מה שאתה מסוגל לעשות.
ולך תדע
בזכרון האחרון שלי ממנה אני רואה אותה בחנות של שטרקס בנווה מגן קונה מחברת,
ילדה מופנמת, שבכיתה דיברו על זה שהוריה התגרשו, לא היו לה חברים כי היא בחרה בזה,
תמיד הייתי מגן עליה כשהיו אחרים מציקים לה אולי בשל זה פנתה אלי פעם שאעזור לה במתמטיקה,
ועזרתי, היא הייתה באה אלי והיינו יושבים ולומדים, כשהייתי מנסה לנהל איתה שיחת חולין היא הייתה
מסתגרת וחוזרת לקונכיה, ויתרתי.
ראיתי אותה לפני כמה שנים בתל אביב וישבנו לקפה, עדיין יפה, עדיין עם מבט מצועף אבל נוסף לו חיוך קטן,
דיברנו העלינו זכרונות מהימים ההם, הייתי מאוהבת בך אז היא אמרה עם חיוך, לא ידעתי עניתי, בתוכי חשבתי
שזה לא נכון, ידעתי, לא רציתי זו האמת,
היא חייתה בלונדון 10 שנים הייתה נשואה שם והתגרשה, היה לה ילד אחד שבגיל 5 נדרס,
דיברנו שעות, הבטחתי שאהיה בקשר, לא קיימתי, הנסיבות לא התאימו.
חלומות אבודים,חלומות של אחרים
שלשום שכחתי אצלה את השעון
השעון שאני עונד כל כך הרבה שנים
השעון שהוא קנה לי בארה"ב כשהיה בקורס
וזה חזר אליי
יום אחד נהיה ביחד אחי
יום אחד
אני יודע שדברים יכולים להשתנות, ואכן הם ישתנו,
ככל שנעבור יותר בזמן הדברים ישתנו, למשהו עמוק יותר, חזק יותר,
לא באמת קשה לקרוא את זה,
גם נטיות כאלו או אחרות יגיעו לסיפוקן, כשזה בא ממקום של אהבה, מחסומים נפרצים וחומות נבקעות,
וכמובן שזה עניין פרטי ואינטימי שלי ושלה,
ולמה אני משתף אתכם(ששת קוראיי הנאמנים) בכל זה ?
כי מה זה כייף לי לכתוב על אהבה,מתוך התחושות שמלווות אותי מלכשאני מתעורר ועד שאני מתעורר למחרת,
וכן אני מפרגן לכל זוגיות כאן באתר ובחוץ, אני מרגיש נהדר ועושה לי טוב שגם אחרים עם הזוגיות שלהם מרגישים זה סיים,
נכון שאני משתדל תמיד לטוב, ומנסה תמיד לא לפגוע, וזה משעשע אותי שאנשים לפעמים מתבלבלים,
נדמה להם אולי שנחת לשוני תמיד רכה ותמה, והם טועים,
אך מאחר וזה רק משעשע אותי(במיוחד אמא אווזה החדשה ועדת מעריצותיה..וסילחו לי על אי הקפדה במגדר)
אמשיך להיות נופת, כשזה לא יחייך אותי יותר יתם הצוף,
זו בסך הכל וירטואליה פה, ואם כי בארבעת החודשים האחרונים אני דיי פעיל פה, בסך הכל,בשנתיים האחרונות
לא הייתי פה הרבה, כשהייתי צריך להיות עם נשלטת וזה התאים גם לה(ותמיד התאים)אז הייתי, וכשקרו דברים מעבר
אז קרו,אז עכשיו אני בזוגיות, בזוגיות עם ריין סונג, והיא פשוט מדהימה, והרגשות אכן גואים, והסקס בנינו מדהים,
והכלבים נובחים והשיירה עוברת.
נ.ב. כל מי שחושב/ת שאמא אווזה, ואו כלבים שנובחים מתכוונים אליהם, טועים, הכוונה היא לדמויות דמיוניות בהחלט..
ימים שנפשי יוצאת במחול סוער, וגורמת לי סחרחורת,
ימים שהנפש שלי הופכת שקופה, כמו עשוייה ממים צלולים,
ימים שבהם אני חולם את המציאות, וחיי את החלום,
ימים של רגעים ורסיסי חיים שאותם ארצה לשמר ולמרק,
ימים של אושר כמו ימים גם של צער, של אחיזה ושחרור,
ימים של אור נהורות, ששומר מפני החושך להדפק על דלתי,
ימים של פחד,ימים של אומץ,ימים של תהייה,ימים של ידיעה,
Days of future past
פעם בחודש בריא להסניף את השיר הזה,
ללמוד ענווה מהי,לא לקבל אף דבר כמובן מאליו.
העדר חוט שדרה לא נדיר במחוזותינו,גם לא במחוזותם,
העדר אישיות גלומה כמו רקדן פנים גם לא,נדירה,
לאחרונה זה הפך להיות שכיח בכלוב,
נכון זו רק וירטואליה,ופה לא תמיד האדם צריך להמחיש את משקלו במוצק,
פה ושם אני קורא בלוגים כשיש לי זמן,והבחנתי פה ושם בדבר די נלעג,חייב לומר,
אני קורא פוסט,ואז אני רואה שורות שכתובות בסגנוני,באופן מוחלט,אפילו השימוש
באותם מילים,ולאחר כמה שורות אני רואה סגנון שהועתק במלואו מבלוג של אחר,וכן הלאה,
והשעטנז הזה לעתים יוצא מוצלח,ולעתים די שקוף לחדי אבחנה ובעלי זכרון אלמנטרי,
די משעשע הייתי אומר,אולי אפילו מתוחכם..חשב הנידון ואמר לעצמו,אקח מפה ואקח משם,ואצור דבר שיקלע ליותר טעמים,אולי פה ושם בין כל הפתיות(לדעתו) גם יצא לי איזה זיון,
אני שואל את עצמי לשם מה המאמץ הזה,אני שואל את עצמי גם למה אני כותב על זה,
במיוחד עד שיש לי כמה דקות פנאי,עדיף היה לי לקפוץ לרולדין שלא רחוק ממקום שבתי,
לקחת איזה בריוש,או שניים,אספרסו ארוך,גם בא לי משהו עם פרג,רק שתדעו שבברגמו
בצפון איטליה עיר קטנה וציורית,יש קפה שמשקיף לעמק,ויש שם את הבריוש הטעים
ביותר בעולם,רק מהזיכרון,בלוטות הרוק שלי מגיבות כמו קיבלו עכשיו זריקת אדרנלין,
המממ,וכוס יין אדום של פראנצ'ה קורטה מהעמק הנשקף,והבריזה הנעימה,אפריל,
ולא אתחיל לספר עכשיו על הספגטי שתטעמו שם,והלזניה,
אז על מה דיברתי בתחילת הפוסט ? לא זוכר כבר,
לא חשוב.
אז אתה מתעורר,לאחר יום מדוכדך ואביך,לילה טרוף,חסר אנרגיות,
אתה ניגש למערכת,שם את הדיסק,מכוון לטרק,מסובב את הווליום אפ,
הטרק מתחיל,אתה סבלני,מחכה לקטע שהיא מתחילה לשיר,1:53 מתחילת הטרק לערך,
התמונות עולות,ים של אנשים קופצים עם חיוך על הפנים,בחושך עם האורות המרצדים באומן (לא של נחמן..)
נשיקות,חיבוקים,מעיכות,לסת כואבת,
וזהו,יותר מאספרסו ארוך,
יש מספיק אנרגיות לעבור את היום העמוס לפניך,
מה,לא ?
דניאל אחי,האמת היא שאין לי הרבה חדשות לעדכן אותך,
אין חדש תחת השמש אמר מי שאמר,עדיין אותה מחזוריות אין סופית,
יש התחלות חדשות,אהבות חדשות,אבל מה חדש בזה,
אני מתגעגע אליך כל כך,לחיוך שלך,שהיה מאיר גם את הרגעים הכי אפלים,
לשעות שהיינו יושבים ומדברים על כל דבר בעולם,מצורת היקום ועד התחת של ש.
שהיה מסעיר את חושינו,על הויכוחים שלנו על מוצרט ובטהובן,ופינק פלויד וקינג קרימסון,
ואז איך תמיד שהיית מרגיש שעברנו לאיזה דכדוך בויכוח,היית יוצא למטע,של הפיג'ויות,
מביא איזה ערימה והיינו מתחילים לאכול והעננה הייתה נעלמת,
ואני הייתי אומר לך שהדבר היחידי שטוב בזה שהלכת לקורס טייס זה הבית הזה ליד הטייסת,עם מטע הפיג'ויות.
אני חייב לומר לך שכל פעם שאני נזכר בך,אני רואה אותך עם החיוך או עם הקמט הזה
במצח,כשאתה חושב על איזה מהלך לעשות עכשיו,ואני תמיד ידעתי חה,שכשהקמט מופיע,אתה הולך להקריב את המלכה שלך או צריח,ואני צריך לחשוב קצת יותר,כי אני בצרות,
והשיחה ההיא כשדיברנו על איזו תאונה בטיסת אימון ,ואתה אמרת לי וצחקת,שאם זה יקרה לך,אתה תוריש לי את המחברת ההיא,שכל הזמן היית כותב בה,והייתי מציק לך כל הזמן עליה,
וכמובן את הרגע ההוא,שלעולם לא אשכח,כש א. התקשרה,
ואמרה לי את המילים שצרובות אצלי בנשמה,
ושידעתי שלא אראה אותך עוד,לא בעולם הזה.
