ביני לבינו

אם לרגע אעצור את הכל ואביט לצדדים, אראה שמהרגע בו נולדתי ועד היום, עברתי המון אבל לא התקדמתי לשום מקום.
כן, אני מניח שעברתי את המסלול בדומה לכל אזרח במדינתנו: ביצפר, צבא, עבודה, לימודים, מילואים ושוב פעם לימודים וחו"ל ותואר ראשון ושני וכיוצ"ב אבל לאן הגעתי ? היום, יותר מתמיד אני מרגיש שהתקדמתי אולי צעד אחד קטן: ההכרה בכך כי יש לנו כבני אנוש משמעות פה על הכדור.
בטח, זה נשמע פלצני ויומרני, אין לי ספק,גם אני לא נשמע אני לעצמי אז, מה הפלא ?

הרי, סביבנו מתרחשים דברים כל הזמן, טובים, טובים יותר, רעים, רעים יותר, דברים 'פרווה' ודברים 'בשר/חלב', דברים מתוקים ודברים חמים. נו ? ובסופו של יום, מי סוגר את קצוות המעגל ?

כן, אני חותר לנקודה מאוד ספציפית, כשאני עושה את אותם דברים אלו שאותם הזכרתי, אני חש שמישהו יודע, שמישהו מבין ושומע הכל. ולו אנו ניתן הסבר על סגירת קצוות המעגל.

בטח שאני חושש, מחשבות חוששות לא היו לי בעוצמות כאלו כמו שקיימות בי היום, להתבגר ולהבין שהמשמעות שלנו היא הרבה יותר מארוחת בוקר וריצה מטורפת לעבודה, המשמעות שלנו היא הרבה יותר מקפיצה קטנה לחו"ל, המשמעות שלנו היא הרבה יותר מלהניח פתק בקלפי ולומר שבזה סיימנו את חובותינו לציבור ולמדינה.

הוכח כי החיוך מסוכן לבריאות, לבריאות של אלו שלא מחייכים. חייכו הרבה אנשים, החיים יפים.