המילים. ברחתן. לאן?
רוצה לתאר את הדרך, את הגבול האחרון שלי (?:) שנפרץ לו באופן יפה כל כך, בהדרגה, בדגש על עונג, הבנה, שינוי החשיבה והמנטליות המושרשת בי.
איפה הן המילים?,
רוצה לתאר כאן כמה אני סקרנית לשמוע אותו. זה לא קרה מעולם. מאז שמצא אותי ופנה אלי במייל תמים (?) - ככה באלגנטיות, ראיתי רק תמונה מטושטשת מעורפלת.
חוץ מזה רק מילים. מילים. מילים. חזקות. נופלות בול למקומן בפאזל הזה המרתק כ"כ. הציפייה שיתחבר. ואז פתאום הנה הוא. למרות הלחץ והעומס. למרות שגרה אחרת.
מזל שלא ידעתי לאן יוביל אותי. אני לומדת כמה שזה הכרחי לי. אי הידיעה. לשחרר. לסמוך על מי שראוי.
אחרת הייתי נלחמת, מתווכחת, מוכיחה למה זה לא ילך, מתחבאת. מתכחשת לגמרי, מנסה נואשות להביס את הזרימה ע"י הצבת סכרים אינסופית ומתמשכת. אני כ"כ טובה בזה.כל כך הרבה למדתי מבעלי אדוני- פורץ הסכרים הראשי שלי. שהיכרותי איתו הייתה הכנה כ"כ טובה ויסודית לקראת הבאות.
כמה עברנו יחד. למדת להכיר אותי-הישנה, אך אני מבינה עכשיו שהכרת כבר אותי-החדשה. מספיק כדי לשים לי אותה אל מול עיניי..כמו אומר לי בישירות שלך- זו את. את אינך מזהה אותה עדיין. אבל תראי את העיניים- מכירה? ...ובתהליך המדהים הזה יחד- זיהיתי את השאר. והיא אחרת. מדהימה יותר. מרשימה הרבה יותר. מינית, בטוחה, יציבה, מחוברת. עדיין מופתעת לראותה מולי. אבל בקרוב זה יהיה טבעי, וברור מאליו. יש לך מתנה. השכלת להשתמש בה איתי. הסכמתי לקבל אותה ממך.
מבצעת את משימותיך. יודעת שלעיתים אני מתחבאת מאחורי תירוצים, קשיים טכניים, ומה לא. אתה כבר מכיר את תגובותיי- וזה לא נהיה לי קל יותר...אתה מכיר את גבולותיי- וזה קשה אף יותר.
יודעת שאנחנו קרובים למפגש. קרובים לסיום. מרגישה את זה. מתרגשת.מאוד. כ"כ מתרגשת שמנסה להשאיר את הדובדבן הזה לסוף..עוד לא..עוד קצת, לא הגעתי לסוף הדרך (או אולי להתחלה אחרת?).
רגועה לדעת שבעלי אדוני יהיה שם תמיד. לחוות יחד התחלות חדשות...וכן- אם יהיו גם רגרסיות- לא ניתן להן מקום רב. נקבל אותן וזה לא יאמר דבר וחצי דבר על הצלחתנו. רק יעמיק אותה. הן תהיינה הזדמנות לבחור שוב בדרך החדשה ולחוות מחדש את הריגוש בתהליך.את ההצלחה והאושר בחיבור לעצמי.
ולא...לא מצאתי את כל המילים. שיתארו את כל המשימות כולן, הפחדים והחששות שליוו את ביצוען, המחשבות האישיות העמוקות ביותר, הפילוסופיה שמאחורי הבחירה להיות נשלטת. וכן. זו בחירה.
ומי שאוהבת לקרא לעצמה ולהיקרא נשלטת/ שפחה/ סאבית... אך לא מבינה ב-א-מ-ת - הבנה אמיתית רגשית! מנטלית! קוגניטיבית! כנה, בוגרת ואמיתית שהיא בוחרת ורוצה בכך כדרך חיים, כמיומנות נרכשת שמשרתת אותה לטובה-
משחקת משחק מסוכן. יש בו שחקנים שרק מתחלפים. טקסטים שלא משתנים מהותית, התחלה וגם סוף. וריק שהולך וגדל.
משאירה כאן רסיסי מילים, מחשבות, תחושות.
כאן הן בטוחות. אוכל לחזור אליהן תמיד.
אתם יותר ממוזמנים להגיב (בבקשה לא בהודעות)
שיהיה לכולכם סופ"ש מדהים, גדוש הנאה ואושר
לפני 15 שנים. 3 בספטמבר 2009 בשעה 18:23