שליטה בכאילו...

וואו הרבה זמן לא כתבתי.
הרבה גם קרה מאז.
תקופה ארוכה חיפשתי חופש,הרגשתי שאני משתגעת מכל העיסוקים שהיו לי על הכתפיים.
רק רציתי לא לשמוע אף אחד,לא לראות ולא להרגיש.
קמתי עזבתי את העבודה,התנתקתי מהחברים לתקופה מהמסיבות מהחיים חשבתי שאני אשב ואסדר לי את הראש.
עכשיו אני מבינה שהשקט הזה הוא המתכון המושלם להשתגע.
גם לרעש לא ממש בא לי לחזור,תמיד ידעתי מה אני רוצה מעצמי איך כמה ולמה.
פתאום אני לא יודעת וזה מפחיד,אני שונאת להתלבט אני שונאת לא לדעת ועוד יותר אני שונאת להתמודד עם זה.
תמיד ברחתי ממחויבות אני שונאת מסגרות שהולכות ומשעממות אותי עם הזמן,שונאת שעמום.
שונאת לשנוא וגם לא רוצה לאהוב.
הזמן עף את גדלה בלי לשים לב,פתאום מצפים ממך לדברים ואת בכלל לא רוצה להתבגר.
לא משנה כמה תתבכייני שלא טוב לך ותכניסי את הראש מתחת לשמיכה השיטה חזקה מהכול.
את הולכת לאיבוד בכל המקום הגדול הזה,מחכה שמישהו יושיט לך יד וזה לא קורה.
אני לא בן אדם דיכאוני,כמעט תמיד היה לי טוב.
עכשיו זה הכמעט.