מוזיקה שאני אוהב ועוד כמה עניינים..

והפעם רק טקסט שנתקלתי בו במקרה..

טקסט שלטעמי מדבר על הקושי/הצורך בלבחון מידי פעם את עצמינו, את העמדות שלנו, את התוקף שלהן.

השיר הוא של ברק פלדמן (אין לי מושג מי זה)

לִפְעָמִים, אֲנַחְנוּ לֹא מְבִינִים
כַּמָּה הַמִּשְׁקָפַיִם שֶׁלָּנוּ יְשָׁנִים
כַּמָּה הַזְּכוּכִית שֶׁלָּנוּ מְלֻכְלֶכֶת
כַּמָּה שֶׁהִיא מְלֵאַת סְדָקִים

לִפְעָמִים, אֲנַחְנוּ לֹא מַאֲמִינִים
כַּמָּה הַמִּסְפָּר שֶׁלָּנוּ הִשְׁתַּנָּה
הֲרֵי בְּסַךְ הַכֹּל עָבְרוּ שָׁלוֹשׁ שָׁנִים
מֵאָז בָּדַקְנוּ אוֹתוֹ פַּעַם אַחֲרוֹנָה

אֲנַחְנוּ חוֹשְׁבִים שֶׁהָעוֹלָם נִרְאֶה בְּצוּרָה מְסֻיֶּמֶת
אֲבָל הָאֱמֶת הִיא שֶׁזֶּה לֹא בְּדִיּוּק הָעוֹלָם
זֶה לִכְלוּךְ מִצְטַבֵּר
אֵלּוּ שְׂרִיטוֹת יְשָׁנוֹת
זֶה מִסְפָּר שֶׁמִּשְׁתַּנֶּה כָּל הַזְּמַן

חָשׁוּב מִדֵּי פַּעַם לְהַחֲלִיף אֶת הַמִּשְׁקָפַיִם
לְוַדֵּא שֶׁאֶפְשָׁר לִרְאוֹת טוֹב
יוֹתֵר פְּרָטִים מִמָּה שֶׁיֵּשׁ בָּאֹפֶק
וְיוֹתֵר בָּרוּר אֶת מָה שֶׁיֵּשׁ קָרוֹב