שיעור מחשבים בכיתה ח', חטיבת ביניים בפרבר קטן של תל אביב.
כאן הכל התחיל.
לאורית, המורה הצעירה למחשבים היה מראה חביב - מלאה עד שמנמנה עם חיוך נחמד
לא מישהי שגברים מסובבים אחריה את הראש,
גם לא תלמידי חטיבה חרמנים בני 14 שמתחילים להתפתח מינית.
(המורה לספרות עניינה אותנו הרבה יותר, אבל את זה נשאיר לפעם אחרת...)
אבל היה משהו בהתנהלות שלה שריגש אותי.
הסמכות ששפת הגוף שלה שידרה,
הקלות שבה היא שלטה בכיתה,
המבטים שנעצה בתלמידים מפריעים שגרמו להם להשתתק מיד.
הרבה לפני שידעתי על יחסי שליטה ובדס"מ, הרגשתי שאני מעריץ אישה דומיננטית.
הייתי תלמיד שובב, שנהג להפריע ולהתלוצץ בכל הזדמנות,
אבל באחת הפעמים כנראה שעברתי את הגבול של המורה אורית.
עט שזרקתי על תלמיד אחר פגע בישבנה...
היא הסתובבה אלי עם מבט זועם, ואני התכווצתי במקום
"קום מיד" היא צרחה עליי
"מי אתה חושב שאתה?"
"בוא הנה מיד ותעמוד בפינה, אפס מאופס שכמוך"
קמתי בלי להתווכח וניגשתי אליה
"לפינה!", היא צרחה, מצביעה לעבר אחת מפינות מעבדת המחשבים
ניגשתי לפינה מבוייש בעוד היא מלווה אותי במבט
"פנים לקיר" אמרה בטון מצווה.
נשארתי כך עד סוף השיעור.
קשה לתאר את התחושות שעברו בי,
השפלה חזקה, תחושת נחיתות, אבל יחד עם זאת ריגוש והערצה כלפיה.
באותו יום חזרתי הביתה מבולבל - איך אני יכול להעריץ מישהי שמשפילה אותי?
למה אני מתרגש מלהיות תחת מרות של אישה סמכותית?
וכמו כל נער בגיל הזה, הייתי חרמן...
מצאתי את עצמי לבד בבית, מאונן על דמותה של אורית,
מאונן עירום במיטה,
עומד בפינה ומאונן, מדמיין את אורית עומדת מאחוריי וקוראת לי "אפס מאופס",
מאונן על ארבע במקלחת, מפנטז על אורית צורחת עליי "מי אתה חושב שאתה?"
מיותר לציין שעד סוף השנה הייתי תלמיד למופת.
מגיע לכיתה בזמן, תמיד מכין שיעורים, לא מפריע,
והכי חשוב, בכל הזדמנות מנסה לרצות את אורית.
מתנדב לנקות את הלוח, נשאר אחרי השיעור כדי לכבות את כל המחשבים במעבדה,
או הולך בשליחותה למזכירות כדי להביא גירים.
ניכר עליה שנהנתה מהמהפך שחל בהתנהגותי
מדי פעם הייתה מעירה לכיתה איך היא חינכה אותי ועשתה ממני בן אדם.
ואני, המשכתי לפנטז עליה...
בסוף השנה התבשרנו שאורית עוזבת את בית הספר.
לא אמרו לנו מה הסיבה, ואני לא יודע לאן היא נעלמה,
אבל את ההשפעה שלה עליי אני מרגיש עד היום