אושרת, המורה לספרות נתנה לכיתה מטלת קריאה, וסימנה לי קלות באצבעה לבוא אחריה.
יצאתי איתה ונכנסנו לכיתה הסמוכה שהיתה ריקה. אושרת סגרה את הדלת בשקט. "שב" היא אמרה בתקיפות.
היה ידוע לכל שאני תלמיד גרוע במקצועות ההומנים, במיוחד בספרות, ונראה שלאושרת נמאס
"אם הייתי יכולה, הייתי מעיפה אותך מהכיתה שלי" היא פתחה ללא היסוס
"אבל, מאחר והמנהלת לא מאפשרת לי, החלטתי להפוך אותך לפרוייקט הפרטי שלי.
מהיום, אני אשב עלייך כל כך חזק שלא תוכל לנשום.
אני אבדוק כל יום אם עשית שיעורים, ואעלה אותך להקריא אותם מול כל הכיתה." - אושרת ידעה שיש לי פחד קהל, ושהאיום הזה ירתיע אותי במיוחד.
"אתה תקבל מטלות נוספות, מעבר לשיעורי הבית, וחסר לך שלא תשלים אותן."
"כשאני אסיים איתך", היא המשיכה, "אתה תהיה ממש תלמיד...", אושרת היססה מעט - "מאולף"
הרגשתי חסר אונים מול הסמכותיות שלה, היופי שלה והעליונות שהפגינה כלפי -
היא פשוט הודיעה לי מה היא מתכוונת לעשות איתי, מבלי להתחשב ברצונות שלי, או באיך ארגיש כתוצאה מ ה"אילוף" שלה...
השיחה הסתיימה בכך שאושרת הודיעה לי שעליי לחזור לכיתה, מבלי שהיא בכלל היתה מעוניינת לשמוע מה יש לי להגיד.
חוסר אונים, תחושת השפלה ונחיתות ליוו אותי במשך כל השנה.
תלמיד מצטיין בספרות לא נהייתי, אבל היה נראה שאושרת לא מתכוונת להרים ידיים.
תלמידים אחרים העירו לי שאני יכול להתלונן עליה למנהלת על היחס המשפיל שהיא מפגינה כלפיי, ולא הבינו למה אני פוטר אותם בתירוצים שונים ומשונים -
"זאת זכותה, היא המורה...",
"טוב, אני באמת תלמיד גרוע...", או
"כל עוד אושרת לא מרוצה, כנראה שאני לא בסדר...".
הייתי בן 15, והמיניות שלי כנשלט התחילה להתעצב. בנים מסביבי פינטזו על בנות בשכבה, ואני פינטזתי על אושרת ועל אורית, המורה למחשבים.
בכל הזדמנות שהייתי נשאר לבד בבית, הייתי מפנטז עליהן ומאונן. כמעט תמיד בפינה, תמיד על הברכיים (במשך שנים התרגלתי לאונן על הברכיים), תמיד מפנטז עליהן משפילות אותי, ובהמשך כשהבנתי שאני גם מזוכיסט, מפנטז שהן גם מכאיבות לי ונהנות מכך.
קשה לי לדמיין איך היו נראים החיים שלי אם לא הייתי פוגש את שתי הנשים המופלאות האלו. אולי הייתי מסוגל להישאר במערכות יחסים וניליות, בלי שהצורך לרצות את האישה שמולי ולהרגיש נחות ממנה היו מושכים אותי בחזרה לבדס"מ.
ואולי הנטייה כבר היתה שם, ואורית ואושרת רק גרמו לה להתממש