על ההשפלה שבחיי האהבה

יומיים מאוחר יותר, בשעת ערב, הטלפון בדירה שלי צלצל...

 - "הלו"

- "שלום", נשמע קול מוכר מעבר לקו. "עם מי אני מדברת?"

זיהיתי אותה מיד. אותו קול סמכותי ותובעני ששמעתי שוב ושוב בהודעה שהשאירה לי.

- "מדבר XXXX", אמרתי בקול נרגש. "עם מי אני מדבר, בבקשה?"

 - "אתה השארת לי הודעה לפני כמה ימים. אתה יודע מי אני?"

- "כן..." השבתי בקול רועד. "את... הגבירה..."

- "לא שמעתי אותך! תחזור שוב על מה שאמרת", יכולתי לשמוע את הטון המתעלל.

- "את הגבירה... שהשארתי לה הודעה" ניסיתי לשווא להרים את קולי.

- "נכון מאוד. ואתה בחוצפתך חשבת שאני אשאיר לך פרטים, כדי שאתה תחזור אלי מתי שנוח לך!

    מי אתה בכלל? אתה חושב שאתה ראוי שאשתמש בך? אתה מבין מה זה לשרת?"

מהטון שלה היה ברור שהיא מרגישה תחושת עליונות אמיתית עלי. היא דאגה להבהיר לי במהלך השיחה שלעולם לא יהיה בינינו שיוויון, אני תמיד אהיה נחות ממנה.

השיחה המשיכה לנסיון שלי (כמעט ולא קיים, אלא אם מחשיבים מלכות בתשלום כנסיון בשירות אמיתי וארוך טווח), ולציפיות שלה מנשלט - שיבוא במטרה לשרת, ולא להגשים פנטזיות.

בשלב מסויים היא החליטה שנמשיך לדבר כשאני על הברכיים...

הגבירה רצתה לדעת עליי הכל - איפה גדלתי, במה אני עובד, מה אני לומד, וחזרה שוב שגם אם אני חכם או צעיר ממנה זה לא משנה ,אני תמיד אהיה מתחתיה.

היא סיפרה לי על הטוטליות שהיא מחפשת, על שליטה מנטלית, השפלה והחפצה שהיא נהנת לתרגל, ואני הרגשתי שהגעתי הביתה.

קבענו להיפגש באיזור שלה - עד היום אני זוכר את הכתובת שהיא נתנה לי.

- "מקסימום לא תמצא חן בעיני, תחטוף סטירה, ואני אשלח אותך הביתה", היא אמרה בטון של מישהי שרגילה להשתמש בזכרים.

- "בעוד יומיים, בחמישי בערב אני מצפה לראות אותך שם"

- "כן, גבירתי", נענתי מיד.

- "לא גבירתי. אלוהית!"

- "כן, אלוהית", חזרתי אחריה, מבטא בהתרגשות את כינויה שיהפוך כל כך שגור בפי בחודשים הבאים.

- "להתראות אפס", היא אמרה וצחקקה.

- "אני סוגרת את הטלפון, ורק אחרי שאנתק מותר לך לקום"

קצת אחרי הצבא גרתי בדירה שכורה באיזור המרכז. בשלב הזה כבר היה ברור לי שאני לא מסוגל להיות בקשרים וניליים... הכלוב לא היה קיים, ואחת הדרכים למצוא בת זוג דומיננטיות היתה 'קשר העיר' - המדור לחיפוש זוגיות(?) בעיתון העיר התל אביבי. המודעה שפירסמתי היתה לקונית וברורה - "עבד כנוע וצייתן, מחפש גבירה דומיננטית לקשר קבוע. אנא השאירי פרטים וטלפון ואני מבטיח לחזור אלייך". עוד לא ידעתי אז מה זה להיות עבד, ואילו נשים סדיסטיות אני עוד עתיד לפגוש...

מדי כמה ימים הייתי בודק את התא הקולי, ומוצא הודעות שמכילות בעיקר קללות שהשאירו לי ערסים שחושבים שאני סתם לוזר שמחפש לחטוף מכות. (לוזר, אני עוד מבין, אבל חשבתי שזה ברור שאני מחפש קשר). באחת הפעמים קיבלתי הודעה שגרמה לי להחסיר פעימה. קול של אישה בוגרת: "אתה חצוף. ממש חצוף! שאני אשאיר לך טלפון? מי אתה בכלל??? תתקשר לתיבה מספר XXXX, תשאיר שם ומספר טלפון, ותתחנן יפה שאחזור אלייך!".

הקשבתי להודעה שוב ושוב. היה משהו קשוח ומתנשא בדיבור שלה, בדיוק הטון שמושך אותי בנשים. הכעס שניכר בקולה על החוצפה שלי ,הטון המצווה והעובדה שהיא נשמעה מבוגרת ממני בכמה שנים גרמו לי להתרגשות גדולה.

ביום שלמחרת אזרתי אומץ והתקשרתי לתא הקולי שלה. בקולה המוכר לי כל כך שמעתי אותה אומרת: "אני גבירה מנוסה כבת 40, סדיסטית, סמכותית ונערצת. אתה מבין את מקומך בעולם ורוצה לחיות תחתי. תשאיר שם וטלפון, ואחשוב מה לעשות איתך". בקול רועד סיפרתי לה מי אני, התנצלתי על החוצפה שלי, והצעתי את עצמי לשימושה.

נותר לי רק לחכות...

אושרת, המורה לספרות נתנה לכיתה מטלת קריאה, וסימנה לי קלות באצבעה לבוא אחריה.

יצאתי איתה ונכנסנו לכיתה הסמוכה שהיתה ריקה. אושרת סגרה את הדלת בשקט. "שב" היא אמרה בתקיפות.

היה ידוע לכל שאני תלמיד גרוע במקצועות ההומנים, במיוחד בספרות, ונראה שלאושרת נמאס

"אם הייתי יכולה, הייתי מעיפה אותך מהכיתה שלי" היא פתחה ללא היסוס

"אבל, מאחר והמנהלת לא מאפשרת לי, החלטתי להפוך אותך לפרוייקט הפרטי שלי.

מהיום, אני אשב עלייך כל כך חזק שלא תוכל לנשום.

אני אבדוק כל יום אם עשית שיעורים, ואעלה אותך להקריא אותם מול כל הכיתה." - אושרת ידעה שיש לי פחד קהל, ושהאיום הזה ירתיע אותי במיוחד.

"אתה תקבל מטלות נוספות, מעבר לשיעורי הבית, וחסר לך שלא תשלים אותן."

"כשאני אסיים איתך", היא המשיכה, "אתה תהיה ממש תלמיד...", אושרת היססה מעט - "מאולף"

הרגשתי חסר אונים מול הסמכותיות שלה, היופי שלה והעליונות שהפגינה כלפי -

היא פשוט הודיעה לי מה היא מתכוונת לעשות איתי, מבלי להתחשב ברצונות שלי, או באיך ארגיש כתוצאה מ ה"אילוף" שלה...

השיחה הסתיימה בכך שאושרת הודיעה לי שעליי לחזור לכיתה, מבלי שהיא בכלל היתה מעוניינת לשמוע מה יש לי להגיד.

חוסר אונים, תחושת השפלה ונחיתות ליוו אותי במשך כל השנה.

תלמיד מצטיין בספרות לא נהייתי, אבל היה נראה שאושרת לא מתכוונת להרים ידיים.

תלמידים אחרים העירו לי שאני יכול להתלונן עליה למנהלת על היחס המשפיל שהיא מפגינה כלפיי, ולא הבינו למה אני פוטר אותם בתירוצים שונים ומשונים -

"זאת זכותה, היא המורה...",

"טוב, אני באמת תלמיד גרוע...", או

"כל עוד אושרת לא מרוצה, כנראה שאני לא בסדר...".

הייתי בן 15, והמיניות שלי כנשלט התחילה להתעצב. בנים מסביבי פינטזו על בנות בשכבה, ואני פינטזתי על אושרת ועל אורית, המורה למחשבים.

בכל הזדמנות שהייתי נשאר לבד בבית, הייתי מפנטז עליהן ומאונן. כמעט תמיד בפינה, תמיד על הברכיים (במשך שנים התרגלתי לאונן על הברכיים), תמיד מפנטז עליהן משפילות אותי, ובהמשך כשהבנתי שאני גם מזוכיסט, מפנטז שהן גם מכאיבות לי ונהנות מכך.

קשה לי לדמיין איך היו נראים החיים שלי אם לא הייתי פוגש את שתי הנשים המופלאות האלו. אולי הייתי מסוגל להישאר במערכות יחסים וניליות, בלי שהצורך לרצות את האישה שמולי ולהרגיש נחות ממנה היו מושכים אותי בחזרה לבדס"מ.

ואולי הנטייה כבר היתה שם, ואורית ואושרת רק גרמו לה להתממש

שיעור מחשבים בכיתה ח', חטיבת ביניים בפרבר קטן של תל אביב.

כאן הכל התחיל.

לאורית, המורה הצעירה למחשבים היה מראה חביב - מלאה עד שמנמנה עם חיוך נחמד

לא מישהי שגברים מסובבים אחריה את הראש,

גם לא תלמידי חטיבה חרמנים בני 14 שמתחילים להתפתח מינית.

(המורה לספרות עניינה אותנו הרבה יותר, אבל את זה נשאיר לפעם אחרת...)

אבל היה משהו בהתנהלות שלה שריגש אותי.

הסמכות ששפת הגוף שלה שידרה,

הקלות שבה היא שלטה בכיתה,

המבטים שנעצה בתלמידים מפריעים שגרמו להם להשתתק מיד.

הרבה לפני שידעתי על יחסי שליטה ובדס"מ, הרגשתי שאני מעריץ אישה דומיננטית.

הייתי תלמיד שובב, שנהג להפריע ולהתלוצץ בכל הזדמנות,

אבל באחת הפעמים כנראה שעברתי את הגבול של המורה אורית.

עט שזרקתי על תלמיד אחר פגע בישבנה...

היא הסתובבה אלי עם מבט זועם, ואני התכווצתי במקום

"קום מיד" היא צרחה עליי

"מי אתה חושב שאתה?"

"בוא הנה מיד ותעמוד בפינה, אפס מאופס שכמוך"

קמתי בלי להתווכח וניגשתי אליה

"לפינה!", היא צרחה, מצביעה לעבר אחת מפינות מעבדת המחשבים

ניגשתי לפינה מבוייש בעוד היא מלווה אותי במבט

"פנים לקיר" אמרה בטון מצווה.

נשארתי כך עד סוף השיעור.

קשה לתאר את התחושות שעברו בי,

השפלה חזקה, תחושת נחיתות, אבל יחד עם זאת ריגוש והערצה כלפיה.

באותו יום חזרתי הביתה מבולבל - איך אני יכול להעריץ מישהי שמשפילה אותי?

למה אני מתרגש מלהיות תחת מרות של אישה סמכותית?

וכמו כל נער בגיל הזה, הייתי חרמן...

מצאתי את עצמי לבד בבית, מאונן על דמותה של אורית,

מאונן עירום במיטה,

עומד בפינה ומאונן, מדמיין את אורית עומדת מאחוריי וקוראת לי "אפס מאופס",

מאונן על ארבע במקלחת, מפנטז על אורית צורחת עליי "מי אתה חושב שאתה?"

מיותר לציין שעד סוף השנה הייתי תלמיד למופת.

מגיע לכיתה בזמן, תמיד מכין שיעורים, לא מפריע,

והכי חשוב, בכל הזדמנות מנסה לרצות את אורית.

מתנדב לנקות את הלוח, נשאר אחרי השיעור כדי לכבות את כל המחשבים במעבדה,

או הולך בשליחותה למזכירות כדי להביא גירים.

ניכר עליה שנהנתה מהמהפך שחל בהתנהגותי

מדי פעם הייתה מעירה לכיתה איך היא חינכה אותי ועשתה ממני בן אדם.

ואני, המשכתי לפנטז עליה...

בסוף השנה התבשרנו שאורית עוזבת את בית הספר.

לא אמרו לנו מה הסיבה, ואני לא יודע לאן היא נעלמה,

אבל את ההשפעה שלה עליי אני מרגיש עד היום