כתיבה

השבוע היה מלא בנוסטלגיה. אבל אני אתחיל מההתחלה:
לפני שבוע נפל עלי בן אדם אחרי שלא דיברנו 12 שנה. וכשאני אומרת נפל, אני מתכוונת נפל. הוא חתיכת משקל רגשי.
היה כיף להתעדכן מה קרה עם כולם, אפילו היו שהפתיעו: אורן דתי חרדי! 5 ילדים וכל זה WTF הכי לא צפוי שיש.
מפה לשם הוא רצה לקבוע למחרת. אבל אמרתי לו לא, וקבעתי איתו לראשון.

והוא פשוט נעלם. כמו שהופיע ככה נעלם. הזוי משהו, ואני לא רגילה לדברים כאלו.

אהבה שהייתה פעם כבר לא קיימת. פעם הוא היה משהו, אבל עכשיו הוא כלום. אני עדיין זוכרת את האהבה, ואותו, אבל זה כמו להעלות רוח רפאים.
אני מנסה להשתחרר מהזיכרונות האלה. פשוט לתת להן להתפוגג. זה מאוד קשה לי, אני מודה.

הפגישה הזו, זה כמו לחזור אחרי שנים הביתה ולגלות שהוא ריק ונטוש. כל המשמעות איננה. וזה יצר אצלי חור שחור מסיבי ששואב הכל.

הילדה שבי רק שואלת, ומבקשת.
"מה יצא לך מזה? בבקשה אל תשאיר לי זכרון כזה ממך"
והאישה שבי עונה לה:
"זה לא משנה הסיבה. זו הבחירה שלו. את לא עשית כלום רע ילדונת. לא משנה מה שהיה בעבר. זה לא אומר או מעיד כלום עלייך.
אל תכעסי. הוא אנושי. כן אני יודעת, את מאוכזבת וזה מאוד הגיוני.
אבל מה כבר את יכולה לעשות מעבר למה שעשית? מה שהיה היה.
אלא אם כן יש לך מכונת זמן שלא ידעתי עליה, נראה לי ש…
אויש ילדונת תפסקי לנתח!
רק קבלי את זה כמו שהיה.
אל תנסי למצוא סיבות, או ליפות את המצב. זה לא בריא.
ששש… "

לסיכום:
אני, אני לא מתחרטת על כלום. בחרתי לראות אותו ושילמתי. לא הייתי משנה כלום. הייתי הכי אמיתית איתו.
אם זה לא מספיק טוב...
(אבל עדיין. זה נוגע בנקודה חלשה, כשמישהו לא חושב שאת ראויה ליחס בסיסי של כבוד אנושי).

שבוע טוב וחג פסח כשר ושמח לכולם }{

תושלב"ע