זה היה שבוע מייגע במיוחד
הרגשתי שאשתגע עד שיגיע סופ"ש
חג אחרי חג, שעות ארוכות עם הילדים
ואני עוד בפוסט טראומה מהחופש הגדול
סוף סוף נהיה יום חמישי
בפוקס שרדתי אותו
בשיחה שלנו אחרי הצהריים התכנית הייתה עוד מעורפלת
וכהודעת לי בערב שבסוף יהיה סשן
הזמן הפסיק לזוז
מרוב התרגשות התחלתי להתכונן בשבע
ואחרי שגמרתי את כל המים בדוד
נשכבתי על המיטה
בשיער נוטף
טקס ההתארגנות החל
ברגע של חולשה התעקשתי למדוד ביריות וגרביונים
אבל תוך דקה וחצי נהיה לי חם כל כך
שכבר לא יכולתי לנשום
"לעזעזאל עם זה!" אמרתי לבייביסיטר שכבר רגילה להגיע הרבה לפני שאני יוצאת
ושנאלצת בעל כורחה להקשיב לזרזורים שלי מול המראה כל שבוע
"זה מהמם" הפטרתי בסוף
"אבל זה פשוט לא פרקטי"
מה אני אשמה שבמועדון הזה יש לחות כמו ביער טרופי??
ברגע האחרון השתחלתי לשמלה שחורה ועקבים ועפתי החוצה
יורדת לרחוב והלב דופק לי
כל מדרגה מקרבת אותי אלייך
כל מחשבותיי נתונות לדבר אחד בלבד...
מתאמצת להיראות רצינית כשמבטנו נפגשים
אבל החיוך מתפלק לי החוצה ברגע האחרון
לא דיברנו הרבה בדרך, נראית עייף מדיבורים
"אז איפה נעשה סשן?" שאלתי כאילו בקטנה
"עוד שאלות???" ענית בלי להשיב
אחרי נסיעה קצרה (ברוך בורא נתיבי איילון) הגענו לתל אביב
אתה שקט, כמעט חשאי כשאתה מוציא את תיק הציוד שלך מהרכב
מתחמק ממבטי
ברגע שנכנסנו רצתי לשתות
ואז הסתובבתי והסתכלתי עלייך
דרוכה להוראות
"תתפשטי ותחכי לי שם"
פסקת בקצרה
הרבה מחשבות מתרוצצות לי בראש
כשאני נכנסת בשקט למשרד שלך
ומסירה את הבגדים
זה הזמן להחליף מצב תודעתי אחד באחר
מנסה בכל כוחי לשכוח מהעולם בחוץ
אבל קשה לי להתרכז (סמס?!)
אתה ניגש אליי עכשיו
ומשעין אותי קדימה
חצי לוחץ חצי מלטף
אני מניחה את ראשי בשלווה
מתמסרת למגע ידייך
מרגישה איך הדם מתחיל לזרום לי לכוס
כשאתה קושר אותי לשולחן העץ המונומנטלי
ומצליף בי בעצמה
"את הכלבה שלי"?
אתה שואל כשאתה חופן את שערי בכוח
ומזיין אותי בלי רחמנות
פשוקה
כמעט נקרעת
מתפתלת בכאב ועונג נאנקתי
"כככן אדוני!
רק שלך"
- - -
כשהישבן שלי היה כבר די סגול
והשולחן עבר לצד השני של החדר
התרת את החבל
עכשיו כבר לא הייתי צריכה שום הכנות
סמוקה דילגתי ברגע
והחדרתי אותך לתוכי
- - -
נשימות קטועות הולכות ומתגברות
זה רק שבץ זמני
רוק מטפטף לי מהפה
מרגישה שאני עומדת לאבד את ההכרה
- - -
מותשת ופרועה אספתי את עצמי מהריצפה וקמתי למטבח
שלווה מתוקה עוטפת אותי במגן בלתי נראה
לפני 14 שנים. 7 באוקטובר 2010 בשעה 14:16
