דברים שבחרתי לשתף

יום שני – חלק ב'

אחרי זמן לא רב היא מתקשרת ומבקשת רשות להכין לעצמה קפה ולשתות מים. קראתי לה לבוא לחדרי.
היא נכנסה ונעלתי אחריה את הדלת. תקשיבי, מהיום את שותה רק מים בזמן העבודה, קפה יהיה פרס על התנהגות טובה. בואי אחריי.
לקחתי אותה לפינה בחדרי שמוסתרת מאחורי עמוד . היא הסתכלה ועיניה נפתחו לרווחה וגם קצת פיה מההלם. בפינה היא ראתה קערת מים, קערת אוכל וסיר של ילדים לעשיית צרכים.
מעכשיו פה את אוכלת, שותה והנה השירותים שלך (הצבעתי על הסיר).
בבקשה לא אדוני ! אתה מגזים ! אני לא יכולה ! והתחילה לבכות.
אז לא, אמרתי. או פה או שלא תאכלי, תשתי או תעשי את צרכיך בכל הזמן שאת במשרד. דרך אגב, אם תרצי להפסיק את הכל זו גם אופציה. הנה אני נותן לך נקודת יציאה מההסכם שלנו. כשתחליטי תודיעי לי, בינתיים עד שתחליטי תחזרי למשרד שלך. היא הלכה בוכה לחדרה.
שעות שלא שמעתי ממנה או ראיתי אותה (היא פשוט הייתה סגורה בחדרה) עד שהיא התקשרה בצהריים המאוחרים וביקשה לבוא.
היא נכנסה לחדר, נעלה מאחוריה את הדלת, הלכה לכיוון הפינה הנסתרת, ירדה על ברכיה והתחילה לשתות מקערת המים. אני לא אמרתי דבר, רק הסתכלתי עליה. כשהיא סיימה לשתות היא הרימה את החצאית, התיישבה על הסיר והשתינה לתוכו. נתתי לה נייר טואלט, היא ניקתה את עצמה ולקחה עוד קצת נייר וניגבה את פניה מהדמעות.
היא נעמדה וביקשה רשות לחזור לחדרה. התקרבתי אליה, חיבקתי אותה חיבוק חזק, חם ואוהב ואחרי כחצי דקה שהיינו מחובקים ולא אמרנו דבר, אמרתי לה שאני גאה בה ושהיא יכולה לחזור לחדרה.