|
|
|
הייתה פה בכלל שפיות איי פעם ?!
טוב...
אז געגועים לשקט ...
היה פה בכלל איי פעם שקט ?!
טוב...
אז געגועים לרוגע .
רגע
היה פה פעם רוגע ?!
טוב
אז געגועים ליציבות.
נו מה ....
הייתה פה יציבות ??!
טוב נו
אז געגועים לאושר ..
היה פה פעם אושר ?!
היה !
היה !
געגועים למשהו
למשהו עצום
שהלב שלי הרגיש
והכיל
ועטף
וכנראה שכשהלב מחורר וסדוק
הכל נוטף ממנו החוצה
ומתפזר
לחלל
געגועים !
לשלמות .
הן מתגנבות אליי בשקט
בשקט
ישר אל תוך הלב שלי
ששואל למה ??
שמבקש שלווה
אהבה
מגע
רוגע
רוך
הכלה
כן..
ואז ברגע של תובנות
הסקת מסקנות
אחרי שכבר הכנתי מזוודה להיפרד מהבדסמיות שלי
זה מכה בי
חייבת את כל החבילה
הכל כולל הכל
שתאהב אותי ברכות אבל גם בקשיחות
שתלטף אותי וגם תכאיב
שתנשק אבל תנשך
שתגשים דרכי את כל החלומות שלך - שלנו
שתרשה לי הכל אבל תחנך ותגביל
שתתן לי להחליט אבל תהיה אתה המחליט האמיתי
פפפפפפפפפפפפפפפפ
כמה מלחמות בתוך לב אחד
מלחמות של כלום ושום דבר
הרי אין פה באמת מי שמנצח או מפסיד
וההחלטה שלי היא אחת בלבד
ולא שייכת בכלללל לאופי המערכה
ההחלטה היחידה היא להישאר או ללכת .
כל השאר
זה שייך לך .
מלחמה אין סופית שכזו
אז מי ינצח ?
מי יכתיב את המילה האחרונה
שירדו לה דמעות ... זה סימן לחבק בשבילי .
באחת הפעמים האחרונות ..שהלב שלי הרגיש את הדקירה ההיא
הדקירה הזו שמגיעה יחד באותה משוואה של הגעגוע
יושבת במרפסת
נושמת אויר של שדות ירוקים
שואבת כל טיפת שמש אפשרית
עוצמת עיניים
מרגישה את הדם בגוף שלי בוער
זכרונות
על זכרונות
על מקומות
על ריחות
על תחושות
על טעויות
על גוף שמשתוקק לתחושות ישנות
להכלה
לאהבה של אבא
להחזקה שלו
למגע מוכר אך מפתיע
לכאב העמוק הזה שבא מבפנים
להתפוצצות המטלטלת הזו שמגיעה שוב ושוב
לסערת הרגשות הזו שלא מרפה לשניה ביממה
להיות מסומנת מבפנים
מלטפת את המזכרות שעל גופי
דקירות של הנפש ושוב דקירות של המיינד דקירות הגעגוע
ממעמקי נשמתי המשתוקקת
נאיבית..
היא תמיד תאמין שהטוב ינצח
נאיבית ..
היא תמיד תחשוב שמילה זו האמת
נאיבית ..
היא תמיד תרצה לחבק את האושר
נאיבית ..
היא תמיד תהפוך את פחדיה לאגדה מדהימה
נאיבית ..
לא תעלה על דעתה שאדם הוא זאב
והיקום לא וורוד
לא תדמיין שנחש הוא ארסי
והפיות כבר מזמן הלכו לישון
נאיבית
פעם הייתה
היום כבר לא .
לומדת לגמול .. יוצאת שניה לפיפי
ואז זה מולי ..
מעניין מי עוד עבר פה וראה את מה שהמח שלי התחיל לנזול בגללו 😈😈😈😈
מרגישה שכל האויר ברח לי מהנשמה
שכל החמצן אזל לי במח
שאני לא מצליחה לנשום כבר חודשים ארוכים
כל יום במלחמות עם עצמי לשחרר את הצורך העמוק הזה פשוט לקחת משהו חד
ולסמן כל יום שעובר על העור
עמוק בבשר
על הישבן
על הבטן
על הרגל
בכל מקום שארגיש את האויר חוזר לתוכי
בכל פעם שהכאב החד יגיע
תבוא נשימה עמוקה
יחזור לתוכי קצת חמצן
פשוט להרגע
ולהפסיק לצפות ולחכות
לאור הזה
בקצה המנהרה .
טובעת ברחמים עצמיים
מפנקת את עצמי בעוד ועוד רחמים גדולים
שישרף כבר הכל בלחש
מתחננת
כבר שלושה שבועות שהייתי טרודה ועסוקה בפיזי
בעיקר כאובה
ולא כאב טוב .
אני ..שאין שניה שהמח שלי לא עובד
מצאתי את עצמי עסוקה רק בהרגשה
רק רוצה שזה יעלם
יגמר
יפסק
והנה
אחרי ימים ללא מנוחה
אני בתוך חלל ענק של מחשבות
הפיזי הונח סוף סוף בצד
והמח חוזר לכאוב מרוב מחשבות
אני חושבת על אתמול
על מחר
ועל עוד שנה ושנתיים קדימה ואחורה
זמן..
הוא ממשיך לרוץ לא מחכה לאף אחד
