אמיצה

אני , פשוט אישה , סובלת מהפרעת אכילה.
היום זה היכה בי חזק בפנים.

קמתי בבוקר והתלבשתי .. בערך 15 פעמים החלפתי את המכנס.
בערך 10 את החולצה...
בסוף בחרתי בשימלה. כזו שלא כל כך מחמיאה לי לדעתי..
הצצתי בראי .. סיננתי "שמנהההה" תוך כדי ...

נזכרתי איך לפני 15 שנה בערך , היא דאגה להסביר לי שעוגות..ממתקים וכל מה שהוא לא ירקות בעצם זה הרעל שלי.
שאם אוכל את זה יהיה חבל...
במשך שנים היא גרמה לי לחטוף..להסתיר..."לגנוב" עוד ביס כשהיא לא בסביבה.
וכמובן שבארוחות משפחתיות היא דאגה גם שכולם יראו וישמעו כמה אכלתי מספיק. וכמה מיותרת העוגה הגלידה או הקינוח.

במשך שנים אני שונאת את הגוף שלי.
את העובדה שאני אוכלת ולא כי אני רעבה לאוכל..
בונה עוד שכבה בחומה הזו סביבי .. בטוחה שאני לא ראויה בכלל להראות אותו ..את הגוף הזה ..שלי.
שנים של "דיאטות" ומלחמות ... שנים של בכי והשפלות.
העלבות עצמיות.
תחושת גועל ממה שאני רואה.
פנטזיות על בקיני בחוף הים בלי להתבייש.
כל גבר שהתקרב אליי שמע עוד לפני שידע את שמי כמה שאני שמנה ואולי כדאי לו לבחור באחרת.
אם אמרו לי - יפה .. בטוחה ששיקרו לי
אם אמרו - כן...קצת מלאה אבל סקסית ..ריחמו עליי...אני בטוחה.

ושוב מרזה... ושוב משמינה
ושוב ...
ושוב... נלחמת.

והיום -
ישבתי ותכננתי איך אוכל עוד סופגנייה ואז אלך להקיא אותה.
ואז ישבתי וקולי הפנימי צרח שם עמוק בפנים - משוגעת !!!!!!!!

ואז שוב...המחשבות..התהיות...המלחמה היומיומית הזו עם עצמי . ואני תמיד מפסידה בסוף.
עייפה .