חופש לילדים, אחותה באה אלינו הביתה ולי לא יהיה מה לעשות... בנוסף יש לי חצי יום עבודה במרכז מהצהריים... נשמע די מבאס... אבל, רגע, בעצם בעלה בחו"ל, טלפון ועוד שיחה ואנחנו קובעים שאני אגיע בבוקר... היא מבטיחה לשלוח SMS עם הוראות ראשוניות, השעות חולפות ושום הודעה לא מגיעה, היא פשוט יודעת למתוח אותי, לשחק איתי, לגרום למוחי לא לנוח לרגע. הולך כבר לישון, תוהה עם היא לא שכחה אבל מאוד בוטח בה. הטלפון ליד הראש, מכוון לשעת בוקר מוקדמת. קשה להירדם, חושב מה יהיה, מה היא מתכננת, איך היא תפתיע אותי - אחרי מחשבות ותהיות פשוט נרדם. ואז ב 2 וחצי מגיע SMS , קשה לפספס אותם בשעות כאלה, מנסה להתעלם,להמשיך לישון אבל אי אפשר, מסתכל... "יש מעטפה בתיבת הדואר דירה שלוש, תביא את הצעצוע שלך" הבוקר מגיע ולא לא צריך את השעון המעורר, אני פשוט קם לפניו, מסתדר מהר ונכנס במהירות לאוטו, הדרך לת"א מעולם לא הייתה כזאת מפתה. מגיע. תיבת הדואר של דירה מספר 3 קורצת לי, מעטפה גדולה, פותח אותה ומגלה דף הוראות ומפתח לדירה. "אני ישנה אז תכנס בשקט, בפנים יחכו לך דפי הוראות נוספים, אתה עובר לדף הבא רק לאחר שקבלת הוראה - עכשיו תכנס" מוציא את המפתח מעומקה של המעטפה, מתקרב לדלת בשקט, מכניס בזהירות את המפתח ומסובב אותו בעדינות ובשקט, הדלת נפתחת, אני סוגר אותה באותו שקט מופתי שבה פתחתי אותה, ומגלה על הרצפה את דף ההוראות הבא : "תשמור על שקט, דלת חדרי סגורה ואני ישנה. תוריד את כל בגדיך עכשיו ותניח אותם על השולחן, שם מחכה לך הקולר ותחתוני - אתה יודע מה לעשות בהם. לאחר מכן אתה ניגש למחשב בחדר השני שם ממתין לך דף ההוראות הבא - קח איתך את הצעצוע שלך" אני עושה בדיוק את מה שהיא ציוותה וכך שהקולר לצאוורי ותחתוניה על חלציי אפילו אני חושב שזה נראה מדליק. ניגש לחדר השני, ליד המחשב מונח דף ועליו מונחים המצבטים האהובים עליי, חיוך נמרח על פני.ההוראה הראשונה הייתה בדיוק כפי שציפיתי ורציתי "שים את המצבטים עלייך" - עושה כדבריה ונהנה. "במחשב ישנם 6 סיפורים שכתבתי אתה הולך לקרוא את כולם בסדר שאני קובעת ורק לאחר מילוי ההוראות כלנשונן" יושב מול המחשב, בין סיפור לסיפור עובר לדף ההוראות... "תשתמש בצעצוע שלך" "תהדק את המצבטים" "תריח את תחתוני" "כנס לחדרי בשקט וסגוד לרגליי בלי להעיר אותי" לאחר כשעתיים של סיפורים והוראות שהביאו אותי לרמות ריגוש מטורפות, מגיעה ההוראה הנפלאה מכולן: "כנס לחדרי בשקט והער אותי בדרך הכי נפלאה שתחשוב עליה..."
לפני 11 שנים. 25 באוגוסט 2013 בשעה 9:11