סשן כתיבה הולך ככה - אחרי שסיימתי לעבוד מול המחשב כל היום, עם כתפיים תפוסות צוואר מאובן וראש עייף, אני עולה על נוהל הקטן. מחשיכה את הבית, פושטת את הבגדים, עונדת קולר, שיער אסוף, גאג כדורי. ככה מאסטר אוהב. הוא אוהב שאני מרוסנת, מלאה, מסודרת לקראת המטלה.
אני מתגייסת לקראת הכתיבה. מרכזת את כולי במסך שלפניי. האצבעות נעות במהירות על המקלדת, כמעט במהירות המחשבה. והמחשבות באות. חולפות בראש כמו תמונות מהירות בסרט נע ומגרה. העייפות הולכת ונשכחת - מתנדפת מהגוף ומעלה אותי למקום שבו העולם כבר לא סביבי. אין קורונה, אין חדשות, אין ווטסאפ, אין משפחה. רק מאסטר ואני פה. כל השאר מהווים רק רקע למה שאני מדמיינת ומקלידה כאן. איך זה שלכמה מחשבות שעולות על גבי המסך יש כזה כוח עליי? כוח מהפנט שפושט ממני צרכים יום יומיים של שינה, אכילה, דיבור, חברה. אני עטופה כמו מכשיר כתיבה בקלמר שמוציאים אותו כשצריך להשתמש בו ואין לי עוד ייעוד מלבדו. אני נזכרת בחוויה אינטנסיבית, הרפתקה של שליטה שייסרה ועינגה אותי. משהו שתלש אותי מהמציאות השגרתית אל מחוז פרטי שלו ושלי.
מאסטר הורה לי לחכות ליד דלת הכניסה. רדי על ארבע על השטיח הקשיח, תתפשטי ותחכי. מאסטר גר בבית מבודד יחסית. השכנים סביבו נמצאים מאחורי גדר גבוהה של צמחייה ולא מודעים למה שמתחולל מאחוריה. אני מגיעה, מורידה מעליי את התיק, המעיל, חולצה, מכנסיים. רגע של היסוס לפני שאני פושטת חזייה ותחתונים. הצינה של הלילה והחששות שלי מתערבבים מעבירים בי רעד של התרגשות. אני מכדררת את עצמי לכדור קטן עד כמה שניתן ומדביקה את המצח לדלת העץ. מקשיבה בדריכות לרחשים כלשהם מתוך הבית, מקווה שמאסטר יגיע כמה שיותר מהר ויפתח לי. באינסטינקט שלכלבה, אני מגרדת את הדלת בציפורניים. בעדינות, כמעט מתביישת על הפחד שלי. הדלת לא נפתחת. הדקות מתקתקות להן בעצלתיים. במרחק אני שומעת קולות אנשים. בני משפחה משקשקת כלי אוכל בהכנות לקראת ארוחת ערב. צעקות ילדים שרבים על שלט הטלוויזיה. אני מתוחה. מרגישה שכולם יכולים לראות אותי מבעד לעצים וסבך השיחים שמאחוריי. דקות ארוכות חולפות להן ואני מתחילה לרעוד. לא ממש מהקור, אלא יותר מהתרגשות. מאסטר מת על זה. הוא אוהב לדעת שאני מצויה במצב של חוסר וודאות. כמו מי שיש לה כיסוי עיניים ולא יודעת מתי תינחת עליה הצלפת שוט. התחושה הנוכחית קשה לי יותר.
סוף סוף אני שומעת צעדים. צעדים כבדים ובטוחים מתקרבים אל דלת הכניסה. מאסטר נעצר ומחכה. מותח את הרגע, אותי. אני מרכינה ראש בדריכות. מחכה לזנק פנימה ברגע שיאפשרו לי. הדלת נפתחת. ערב טוב כלבה, אני שומעת אותו מחייך. אני בכלל לא מרגישה כמו כלבה כרגע. אני דומה בעיניי יותר לחתול רטוב ומפוחד שמחפש קורת גג בגשם.
מאסטר פותח את הדלת לרווחה. תיכנסי. הוא מסתובב והולך לסלון. אני אוספת את החפצים ונכנסת על ארבע. מאסטר לא מרשה לי ללכת על שתיים בבית שלו. אני לא זכאית לנשום אוויר פסגות כזה בזמן שאני פה. אלה פני הדברים וככה זה מרגיש לי נכון. אם אעמוד לפתע במרחב הזה, בטח ארגיש סחרחורת ואתמוטט חזרה לרצפה. המחשבה הזאת משעשעת אותי. הכול בראש, בהתנייה ומאסטר הוא אלוף בהתנייה. מיום שאני מכירה אותו, ידעתי את מקומי - תחתיו, לרגליו. אני לא מבינה את הקונספט של להיות סוויץ'. לא מבינה איך מישהו יכול לקפץ בין תפקידים בקלות, כמו להחליף צד על המזרן במהלך השינה. בשבילי, להיות שפחה, זו דרך חיים ומהות. זה לא משחק משעשע או משחק תפקידים. אין לי ביקורת על מי שנהנה מזה, אבל זה פשוט עובר מעליי. בלתי נתפס.
מאסטר מתיישב על הכורסה שלו. אני מארגנת את עצמי ומגיעה לסלון על ארבע. הלב שלי הולם כאילו זו הפעם הראשונה שבה נפגשנו. אותו ערב שבו נכנסתי אל ביתו בפעם הראשונה, חציתי את סף הדלת וירדתי על ארבע. זה קרה לפני הרבה שנים ומאז אני על ארבע בשבילו. זה הרגיש לי אז וגם היום כדבר הכי טבעי. כי ברגע שנפגש המבט, ידעתי שאני רואה שולט - מישהו שאין לו קיום אחר מלבד המקום הזה. בשבילי לפחות.
אני מרכינה ראש בפניו ויודעת שהוא סוקר אותי לאור המנורה העמום. השקט ששוכן בי עכשיו הוא לא מקרי. אני מרגישה כל כך בבית, כל כך שייכת. זו תחושה שאני מאחלת לכל אחד, לפחות פעם אחת בחיים - להרגיש את כובד המשקל של השולט מבלי שאפילו נגע בי. שליטה שמקבעת ואוחזת בי, מבלי שיש צורך בשרשראות או שוט. ואני מקבלת אותה ברצון, סופחת אותה אליי כמו ספוג. וזה רק שלנו ורק כי נעשה מרצון ומאהבה. מה שנקרא, זר לא יבין.
אני מכדררת את עצמי בפניו ומאסטר פושט רגליים קדימה ומניח עליי כמו על הדום. הייתי יכולה להישאר ככה לנצח, כל כך אוהבת את כובד המעמסה הזאת. אבל אני יודעת שלמאסטר יש תוכניות אחרות. הוא בטח כבר מבשל משהו...
