במהלך הקשר שלנו, מאסטר הכיר לי שיטות שליטה שונות ותוך כדי, למדתי על עצמי דבר או שניים... למשל, למדתי שהצלפות כואבות בסשן, היו מקור לסיפוק בשבילי. אני סופגת כאב בשביל מאסטר וכדי להוכיח לו שאני מסוגלת. זו לא אהבה לכאב, כי אם אהבה למכאיב...
נשמע קצת מסובב, אני יודעת, אבל החלטתי מזמן שאני לא שופטת את עצמי או אחרים על הפטישים שלהם ובמהלך השנים היכרתי הרבה כאלה מכל מיני סוגים. כשזה מגיע לכאב, הפטיש שלי הוא להוכיח שאני חזקה נפשית ושאני יכולה לעמוד בעוצמה של היד המצליפה. לעתים הרגשתי שזה מה שבידל אותי משפחות אחרות, שאני חזקה יותר מאחרות...
כומ כן, למדתי תוך כדי הקשר שלי עם מאסטר שאני נהנית להיות כלואה, שכוחה ומוחפצת (מלשון חפץ). זיהיתי את זה על עצמי כשערב אחד מאסטר הורה לי להתפשט ולענוד קולר. "אני יוצא לארוחת שישי ואחזור בעוד כמה שעות". זה כל מה שאמר. הוא ענד לי את האזיקים והגאג הכדורי. כיסוי עיניים החשיך את עולמי ומשם שלח אותי אל חדר השינה. "את תיכנסי לארון ותחכי לי שם", אמר בנימה שובבה. את לא עושה דבר מלבד לחכות שהדלת תיפתח ותהיי שפחה מדוגמת". מאסטר הכניס אותי לעומק ארון הבגדים. חולצות ומעילים שתלו מהקולבים שלהם היו לי לחברה ונחמה בשעה שדלת העץ נסגרה עליי ושמעתי את המפתח מסתובב במנעול. צעדיו של מאסטר התרחקו ממני ומרחוק שמעתי את דלת הכניסה נטרקת מאחוריו.
השקט ששרר בבית היה תחילה כמו סיכות קטנות שדוקרות את כל הגוף. מציקות, לא נוחות, מעוררות בי מחשבות אימה. לא אהבתי להרגיש לגמרי חסרת אונים ולבד. אבל בד בבד, התחלתי גם להירגע. הנשימות שלי האטו ותחושה של ניתוק החלה לעטוף אותי. הרגשתי מוגנת בקוקון הבגדים התלויים, בחושך שלי, בשקט העמום.
אני לא יודעת כמה זמן ישבתי כך. אולי אפילו נרדמתי. לפתע שמעתי רחשים. מישהו נכנס אל הבית! ידעתי שזה לא מאסטר, כי הצעדים שנשמעו נוקשים על הרצפה היו של נעלי עקב! הפחד זרק אותי מיד חזרה אל המציאות שלי. מה אם מישהו זר הגיע? מה אם יש פה אישה שאני לא מכירה ושלא מכירה אותי? איך אסביר את עצמי אם תגלה אותי? ומה לכל הרוחות עושה פה אישה כשהבית ריק? סערת התחושות והמחשבות הזו השתוללה בראשי ורציתי בכל מאודי להשתחרר מהאזיקים ולהוריד מעליי את כיסוי העיניים. אבל לא... איפה שהוא גם זכרתי את ההוראות של מאסטר - לא לזוז... מדוגמת... שיננתי את המילים האלה כדי להרגיע את עצמי, כדי לא לאבד עשתונות.
צעדים מתקרבים. הם נכנסים לחדר השינה והמפתח בדלת מסתובב על צירו. דלת הארון נפתחת בתנופה ורוח קרירה מערבבת את הבגדים שסביבי ואת החושים שלי.
הגאג שלי מונע ממני לדבר וגם ככה הייתי מבוהלת מכדי להשמיע קול. "שלום, שפחה" שמעתי מעליי. "אני רואה שהמאסטר שלך הכין לי צעצוע". הקול שלה היה עצמתי ומלטף בו זמנית.
"צאי החוצה, ורדי לרצפה. אני רוצה לראות אותך מקרוב" אמרה לי. מיד הרגשתי שהפחדים נמסו ממני. איכשהו בעיוורון שלי ידעתי שזו שולטת חמה, סקסית ובטוחה בעצמה. כך לפחות היא הצטיירה" לי. אני עומדת להסיר ממך את הגאג. כיסוי העיניים יישאר, אני לא זקוקה לעיניים שלך. אני רוצה שתראי לי מה שאת יודעת לעשות עם הלשון שלך, כלבה".
כל הערב, הרוק נזל לי מהפה דרך הגאג על הצוואר והחזה. פתאום הרגשתי מושפלת וחסרת צורה. לא ייצוגית. השולטת כאילו קראה את מחשבותיי והרגיעה: "את יפה כלבה. אני אוהבת איך שכולך רטובה וכנועה". המילים שלה עטפו אותי כמו שמיכה. תחושת ביטחון החלה מחלחלת לפה שלי וחייכתי. סטירה צורבת חתכה את הפנים שלי ומרוב בהלה נעתקה לי הנשימה. "את לא מחייכת, לא מדברת ולא עושה דבר שאני לא אומרת לך לעשות. את עונה לי רק על מה שאני שואלת. ב"כן גבירתי ולא גבירתי". זה ברור לך?" היא לא כעסה. היא דיברה בשלווה מתוכננת ומאופקת כמי שיש לה כל הזמן שבעולם ושום דבר לא יערער אותה. "כן, גבירתי".
השולטת התרחקה ממני והתיישבה על כיסא בחדר. "בואי הנה" פקדה. שמעתי רשרוש בגדים ועל ארבע, עם ידיים אזוקות התקדמתי אל עבר מקור הקול. נעצרתי כשהרגשתי שהמצח שלי נוגע ברגל שלה.
"לקקי את המגף שלי. תרטיבי עם הלשון ותבריקי אותו". בלי הרבה טקסיות, שלחתי לשון ארוכה והתחלתי ללקק. סגדתי לעור המגף כאילו הוא של מאסטר. עברתי למגף השני וגם הוא קיבל טיפול דומה.
יד ליטפה את השערות שלי והיא תפסה אותן בעדינות נחושה. אט אט היא משכה אותן למעלה והבנתי מה היא רוצה שאעשה. הלשון שלי טיפסה ועלתה במעלה רגל ארוכה. שוק, ברך ירך ו... לרגע עצרתי. רציתי לוודא שאני בכיוון. "אל תעצרי, כלבה. אני מרשה לך לענג אותי".
הלשון שלי נשלחה אל בין רגליה. חום וריח נעים טפחו לי על הפנים. הכוס מגולח, חשבתי בשמחה. היא מטופחת, נעימה, נשית. העזתי וחיפשתי את הדגדגן. מצאתי אותו נח בין שתי כריות עור רכות ובלשון מיומנת נברתי ביניהן והזמנתי אותו לצאת לשחק...
הרגליים שלה היו מפושקות והיד על ראשי הצמידה את הפרצוף שלי אליה. רטיבות חמימה פגשה את השפתיים והלשון שלי. הייתי כולי בתוכה, איתה. הלשון שלי חיפשה את הפתח העמוק. חיפשה עומק ורטיבות. מהר מאוד מצאתי את עומק הכוס שלה. היא נענתה לי ופישקה את הרגליים עוד יותר. גונחת ונאנקת שמעתי אותה מתקרבת לשיא. הלשון שלי העמיקה עוד פנימה. ליקקתי ויצאתי ושוב ליקקתי ויצאתי. שיחקתי עם הבשר החם. ידעתי שאם אתרכז רק בדגדגן היא תגמור מהר ולא רציתי את זה. רציתי למשוך אותה, לשחק במומנטם. הייתי בטוחה בעצמי ביכולות שלי. המיץ שלה הרטיב לי את הפנים. הלשון שלי חקרה, ליטפה, שיחקה. בשפתיים הדוקות מצצתי אותה. דגדגן, שפתיים, נסחטים ומשוחררים לסירוגין. היא תפסה את הראש שלי בשתי ידיים וצעקת עונג ברחה ממנה כשגמרה לי על הפנים. האגן והכוס שלה רטטו לי בפה. תנועות לא רצוניות השתרבבו מכל הגוף שלה והיא השתוללה עליי. לאט היא החלה לחזור לעצמה. הנשימות שלה האטו והיא שחררה את האחיזה שלה בשערות ראשי.
בלי הרבה שהות ובלי הסברים מיותרים, הגאג חזר לפה שלי. בפרצוף ספוג במיצים ורוק נלקחתי אחורה והוכנסתי חזרה לארון. המפתח נעל אותי בפנים והיא ארזה את עצמה ויצאה בזריזות מהבית.
ישבתי בחושך עדיין נסערת ממה שאירע פה ומעבדת את המחשבות והתחושות - איך זה להיות חפץ שמוציאים לשימוש מהארון ומחזירים אליו כשגומרים איתו. אין לי מושג כמה זמן עוד ישבתי בחשכה מוחלטת. אחרי זמן מה, אולי שעות, שמעתי שדלת הכניסה שוב נפתחת. הפעם אלה היו הצעדים המוכרים של מאסטר.
הוא לא מיהר בשום דבר. ארגן את הבית, נכנס להתקלח, הכין לו קפה, צפה בטלוויזיה. כשסוף סוף פתח את דלת הארון כבר הייתי בקצה גבול היכולת שלי. הייתי מוכרחה להשתין והגעגועים למאסטר היו חזקים ממני. פרץ בכי ברח לי כשהדלת נפתחה, אני לא יודעת אפילו למה.
מאסטר קיבל את פניי בליטוף ושחרר אותי מהאזיקים, כיסוי העיניים והגאג. הוא אחז בשרשרת כלבים והצמיד אותה לקולר שלי. על ארבע, הוליך אותי דרך דלת הבית אל הגינה. חושך שרר בחוץ והשעה הייתה מאוחרת. לא הייתה נפש חיה בחוץ. "תשתיני", פקד, ובלי לחשוב התרוקנתי בין השיחים. התחושה הייתה אלוהית. שחרור כמעט אורגזמי. התכוננתי לחזור הביתה, אבל מאסטר עצר בעדי. "לא לזוז, כלבה שלי. גם אני התאפקתי." מאסטר הוציא את הזין שלו וקילוח חם וחזק שטף את כולי. שעה ארוכה עמדתי על ארבע, עם פה פתוח (כוחו של הרגל) וקיבלתי את הזהב של מאסטר.
כשסיים, מאסטר הוליך אותי רטובה מכף רגל ועד ראש, אל הקצה המוסתר של הגינה. שם החזיק מלונת כלב שבנה מזמן. המבנה הקטן, עשוי עץ עמד תחת צמרת סבוכה של עץ שהסתיר אותה מעיני סקרנים. מאסטר הוליך אותי פנימה, קשר את השרשרת שעל צווארי ליתד בדשא וכיסה את המלונה הקטנה בשמיכת צמר עבה. "את תישארי כאן עד שארצה להשתמש בך שוב", אמר, סבב על עקביו ונעלם בתוך הבית. התכרבלתי בפנים, על מצע של כריות ישנות. בוץ, עלים ושתן דבקו על כולי, אבל לא הייתה מאושרת ממני.