כמעט עשור מאז הפעם האחרונה שראיתי שוט.
כמעט עשור מאז ששמעתי שוט חותך את האוויר.
כמעט עשור מאז שהרגשתי שוט נוחת על העור שלי.
ולמרות שעבר כל כך הרבה זמן, ולא באמת חשבתי שאזכה להרגיש את הכאב הזה שוב - דאגת להחזיר את התחושה.
כל החמימות שהתפשטה בי, בכל הגוף ובתוך הנפש.
אי אפשר באמת לתאר את ההצפה הרגשית הזאת. מתחילה כמו טיפות והופכת לגל שסוחף עמוק מתחת לפני המים.
אי אפשר לתאר את אובדן ההכרה, את ההיעלמות מהעולם. הראש פשוט הפסיק לחשוב. נבלעתי בתוך עצמי.
זה הרגיש כמו התעוררות משנ"צ בשישי בצהריים, כמו זומבי. לא יודעת איפה אני, מה אני, איך אני. הראש מסתובב, העיניים מתקשות להישאר פקוחות. אני יודעת שאני נסחפת ולא יכולה להתנגד.
וככל שהזמן עבר השקט הפך לאנחות, האנחות לגניחות.
האחיזה בסדין התהדקה, הנשיכה התחזקה. אולי אפילו לא שמת לב שאני מוסיפה כאב משלי.
אני מנסה לספור בראש, מתבלבלת, זה לא באמת חשוב - אתה יכול להמשיך כמה שתרצה. ברגעים האלה אני שייכת לך.
תחזיר אותי לספייס הזה שוב, תן לי להיעלם.
גם אם בסוף כבר התחלתי להרגיש, באמת להרגיש, את הכאב... זה לא חשוב.
הייתי ילדה טובה, נכון?