Signals

- תגיד לי שאני צעצוע טוב.

- למה? את אומרת לויברטור שלך שהוא צעצוע טוב? אומרת לו תודה בסוף השימוש?

 

אני חושבת על זה

באמת חושבת

וזה די משפיל

שזו ההשוואה, שזה כל מה שאני.

אבל זה גורם לי לגנוח

יותר.

כי לכל צעצוע

יש שימוש,

יש מטרה.

 

לא אכפת לי להיות

צעצוע

אם זה אחד שמענגים אותו

כל פעם

בדרכים חדשות.

 

אבל אכפת לי

שאני צריכה לשמוע

שאני ילדה טובה,

שגומרת מצביטות בדגדגן

או נשיכות בפטמות.

 

וכשהלשון על הדגדגן שלי

והאצבעות מזיינות חזקות

זה כואב, ואני עוצרת אותך

אבל ממשיכה לזיין את עצמי

על האצבעות שלך.

 

חושבת על זה שזה כואב

אבל אני מרגישה כל כך מלאה

וכמה אצבעות יש שם בכלל?

ולמה אתה לא מכניס עוד?

אני רוצה לעצור את כל המחשבות האלה

אז אומרת לעצמי להתרכז בלשון על הדגדגן

אבל אתה חוזר לזיין אותי עם האצבעות 

ואני לא מבינה למה זה כואב לי

ואני לא נהנית פתאום, רק רוצה שתלך כבר.

 

אבל אחרי שתלך,

אחשוב על כל מה שעשית לי

ואשנא אותך

על זה שאף אחד, כנראה,

לא יידע לגעת בי ככה.

וכנראה, עוד מעט, ארצה שתחזור 

ותיגע בי עוד,

כי אף אחד לא גורם לי לגמור ככה.

ואני מתעבת אותך על זה.

 

אני נזכרת בברק,

שזיין אותי שעות

ולא גמר,

עד שהתחננתי

שיפסיק.

איך הוא היה שואל בעוקצנות

"זהו? נמאס לך לגמור?"

וממשיך,

עד ששנינו רטובים 

מזיעה, ממיצים,

מתנשפים, גמורים.

והוא בכלל היה ונילי...

 

איך עד היום,

אף אחד לא משתווה אליו.

ואם בכלל יהיה

מישהו

מתישהו

שיצליח לתת לי הכל,

להתחנן

להיות שלו.

החלק המזוכיסטי שבי רוצה מקום,

כל הנשלטים, זה מתחיל לשעמם,

פינטזתי על חוסר אונים מוחלט.

איפשרתי את זה

והסימנים הכחולים/סגולים על הירכיים

מספרים על הזדמנות שניתנה

אבל לא נלקחה.

 

ופתאום זה חסר לי

ואני מתגעגעת

כי בין פינוקים לנשלטים

אין כאב.

לא שזה רע,

פשוט, לא טוב.

 

אני מזיינת לך את התחת

ונדלקת מקולות הכאב

עוד יותר מהבקשות להאט

להיות עדינה.

אני מזיינת את הפנים שלך

ומתחרמנת מהשימוש

מהאנחות.

 

אבל

לא גומרת.

כי זה לא מה שרציתי.

 

אני מאוננת, לבד, על זיכרונות

של שוט,

שמשאיר כוויות כאב.

של יד,

שעוצרת את האוויר.

של זין,

שלא מפסיק,

ומוביל למפל של גמירות.

 

אוף.

יש לי מוצץ

בתוך הפה

שקשור מסביב

לראש

עם שרוך.

 

יש לי סטיספייר

ביד אחת

שיושב על הנקודה

הכי כואבת

על הדגדגן.

 

יש לי דילדו

עמוק בפנים,

כשהוא מאחור

בין הרגליים שלי

מזיין אותי איתו.

 

אני לא בטוחה

כמה פעמים

גמרתי

כי לרגע

בכלל לא הרגשתי

אמיתית...

 

כל התחושות בבת אחת

בין המציצה

וההרגשה על הלשון

בין הדגדגן

ומה שקורה עמוק בתוכי

עד הספאנק,

בקושי שמה לב אליו.

 

זו פצצה אטומית

עם עשן שעולה לאט,

מתחיל בין הרגליים

ועולה לבטן

נגמר בראש

והכל משתחרר למין

ריחוף.

 

אני יודעת שהמוצץ הזה

מחרמן אותי.

הרי סיפרתי לו על הקטע הזה בספר

וכמה זה דפוק

שאני רטובה מהמחשבה.

כמה זה מטריד,

שאני רוצה שהוא ייכפה עליי.

בכמה נקודות זה נוגע,

ואין לי איך לברוח.

 

אבל אני לא יכולה לדבר

בזמן שהוא דופק אותי

ומשחק איתי.

רק למצוץ

ולהיות ילדה טובה.

 

ועכשיו הוא שוכב במגירה

ואני מכחישה את קיומו.

הוא מזכיר לי את הדברים

הרעים

שגורמים לי להרגיש 

טוב.

עם כמה שאני מנסה להיות "רצינית"

לגבי גברים

קשרים

אני לא רואה פואנטה.

איך אנשים מצליחים להחזיק כל כך הרבה זמן

בלי?

 

הוא שולח לי הודעה, כרגיל

מגשש, שואל אם כבר מצאתי זוגיות.

האמת, חשבתי עליו לאחרונה

חסר לי אידיוט חביב שיעשה מה שאני רוצה.

 

בהתחלה הזקן שלו לא מזיז לי כל כך

מרוכזת יותר בלרכוב על הפנים שלו,

אבל הוא מציק. ממש מציק.

ומוציא אותי מריכוז.

אז עוברת לזין שלו.

 

"אני אוהב שאת גומרת, אבל את אמורה לגמור בפה שלי"

אבל הפאקינג זקן.

להתגלח לא בא בחשבון,

גברים והזקנים שלהם...

 

אנחנו שוכבים

הראש שלי על הכתף שלו

ואנחנו מדברים על דייטים.

זה משעמם, והוא מתחיל לשאול על אחרים

אז שולחת אותו למטה.

 

הוא מלקק את הדגדגן

ואני אומרת לו להכניס גם אצבע

ולעשות תנועה של "בואי"

הוא מציית,

ואני נמסה.

תופסת את השיער שלו

מצמידה חזק

וגומרת.

 

הוא נשען על היד לידי,

"אולי תמצצי לי קצת?"

הגיחוך הכי מעליב שיכול להיות בורח לי 

"אתה לא פה בשביל לבקש, אתה פה בשביל לעשות מה שאני רוצה"

הוא מתחיל להתנצל,

וזוחל למטה

כדי להכניס את הפטמה שלי לפה שלו.

היד שלו מעסה את הירך הפנימית שלי

שכואבת מכל הרכיבות.

 

הוא מזיין אותי

ואני מייבבת שלא יפסיק,

זה פשוט יוצא ממני.

זה מפסיק את כל המחשבות,

ושום דבר לא משנה, חוץ מלגמור.

 

עולה לרכוב שוב על הפנים שלו,

עכשיו כבר יותר קל לגמור,

הוא ממלמל מלמטה

"אני יכול לגמור?"

כמה זה כייף להיות מהצד המונע,

כשאני בדרך כלל

מהצד שמבקש.

"חכה שאגיד לך"

ואני רוכבת ורוכבת

מתאפקת, עד שהאורגזמה גורמת לירכיים שלי לרעוד

וכשאני גומרת בפה שלו

אני מרשה לו לגמור גם.

אני קוראת סמאט.

תקופה די ארוכה כבר...

זה יותר טוב מפורנו,

פותח הרבה דלתות.

הרבה פנטזיות חדשות,

והרבה סודות

הרבה בושה

שנאה עצמית.

לא משהו חדש, אבל הכל מתעצם.

 

כמה נוח לחיות בעולם לא קיים,

להיבלע במחשבות על איך זה היה יכול להיות אם...

ואז להתבאס כשצריך לחזור למציאות.

עוד יותר להתבאס שזו המציאות שאני יוצרת לעצמי.

ואז להתאכזב,

כי מה שאני רוצה לעולם לא ישרוד.

בלתי אפשרי.

הפנטזיות לא מכילות את היום-יום.

 

אז מאוננת כדי לפרוק

שוב ושוב.

כמו לגרד עקיצת יתוש,

כואב ומספק, ושוב כואב.

עד שמדממת, עד שזה בשר חי.

אבל הכאב הזה של הגירוד...

אף פעם לא הייתי טובה בדחיית סיפוקים.

גמירות חזקות, כואבות,

ולא מספקות.

אם אין פורקן, אז בשביל מה להמשיך.

 

אבל גם סקס לא מספק.

אולי גם גברים בכללי, לא מספקים...

נפשית, בעיקר.

האמת? אני כבר לא מנסה.

(בגלל זה גם אין פוסטי זיונים)

לא מרגש אותי.

 

חוזרת לכלוב,

אולי יחזור החשק להזדיין.

אבל הכל כהה

וקהה.

 

חוזרת לסמאט,

לפחות שם אפשר לדמיין חיים אחרים 

מושלמים

חלק מהזמן...

לפחות יש תחושה בין הרגליים.

 

בטח גם זה יימאס מתישהו.

כמו להתבכיין לחבורת זרים.

מרגישה שהעולם הולך לניתוק חברתי,

וגם אני.

אפליקציות כבר לא עובדות לי

גם ככה הרוב שם לא רציניים.

מקומות ציבוריים,

נו באמת.

הכלוב גם איבד את המשיכה

שהייתה קיימת

כבר לא חושבת ש

בלי בדסמ אי אפשר.

למרות שזאת תהיה הפתעה נעימה אם הוא יהיה בעניין,

מינימום ראש פתוח ולא שיפוטי.

 

ותמיד מגיע הרגע שעולה המחשבה

אולי אני הדפוקה?

אולי הרף שהצבתי גבוה מדי?

אולי צריכה להתפשר?

אבל לא בא לי

להתפשר.

 

רוצה הכל מהכל

100% שלי

100% שלו

300% ביחד

והאמת?

גם קצת נמאס מהממבו-ג'מבו של "הסוד"

תשדרי ליקום והיקום ישלח.

אולי אני הדמות מהבדיחה

מבקשת מאלוהים שיציל אותי

ומתעלמת מהעזרה שמגיעה.

 

אולי ריטריט פנויים-פנויות?

אבל אני לא רוחניקית מספיק בשביל סדנאות מיינפולנס

וגם קוצים בתחת...

מצחיקים הטיקטוקים של בני 30+ - איפה מכירים?

אנחנו בבית, מתחת לשמיכה עם כוס יין וסרט.

 

אז אולי יום-יומיים של רחמים עצמיים

קצת בכי, כי זה מתיש

ונחזור לשגרה.

I'm too old for this shit.

גם יותר מדויקת מפעם.

 

המלצות לסרט עם כוס יין?

(או בקבוק)

כבר עשיתי מרתון "הצעקה"

וגם "שרק".

אני ודאדי החלטנו לסיים את הקשר.

יותר נכון, אני החלטתי.

הוא הבין, וקיבל.

 

אי אפשר לסכם שנה+ בכמה משפטים

אבל הרבה דברים ראשונים

כמו כיסוי עיניים עם מישהו לא מוכר

כמו מקלחת זהב

כמו חדירה כפולה עם דילדו בכוס וזין בתחת, או דילדו בכוס וזין בכוס

כנראה לא הייתי חווה עם מישהו אחר.

 

ויותר,

מישהו שלימד אותי

לא להיעלם כשרבים

לא לכעוס כשאפשר לדבר.

שדברים כמו

תמיכה,

קבלה,

הקשבה,

זה לא מופרך.

ושאני שווה את כל הדברים האלה,

ויותר.

 

דאדי שלי הרים את הרף למי שעתיד לבוא אחריו.

בין אם זה ברמת החיבור

או ברמת הסקס.

מקווה למצוא מישהו שאוהב

לרדת בלי סוף

לגרום לי לגמור בלי סוף (גם כשאני מתחננת להפסיק)

להתנסות ללא שיפוטיות

לפתוח אותי בכל מיני דרכים

לשחק עם הכוס

לשחק עם החזה

לגעת, המון

ולזיין.

ובין לבין, גם להתכרבל ולפטפט על שטויות.

 

תודה, על כל מה שנתת

בלי לבקש שום דבר בחזרה.

מבטיחה שלא אשכח

ואוהבת.

אני ודאדי נכנסים לחדר,

התחתונים שלי אצלו בכיס

אחרי ששיחק איתי בדרך,

ושקית עם גלידה שקנינו.

 

הוא מוריד את הכתפיות של הגופיה,

בלי חזיה מתחת,

שולף את החזה ומוצץ

פטמה אחת, פטמה שנייה.

מרים את הגופיה למעלה 

והידיים שלי עולות גם,

ילדה טובה.

 

על הברכיים

בין הרגליים שלו

עם הזין בפה

כי דאדי צריך לגמור ראשון,

לפני שאני מתחילה...

ואני רק מחכה שיגמור

עליי.

זין בין השדיים,

זרע על החזה,

להרגיש אותו נוזל כל הדרך 

למטה.

 

דאדי לוקח אותי למקלחת,

מסבן ומנקה את הזרע.

פותחת את הרגליים 

כשהוא יורד על הברכיים

בשביל לגלח

את הכוס.

 

רוכבת עליו

על כורסת העור.

גומרת ברצף, חזק

הנוזל זולג,

נאגר על המושב מתחתיו

ואני גונחת

בין הטיפות.

 

אני אומרת שיש לי פיפי

לפני שממשיכים לגמור עוד,

והוא אומר לי לרדת על הברכיים

מעל פתח הביוב במקלחת

ולעשות.

כמה ריכוז זה דורש,

להתגבר על הבושה, על המבוכה

וכשדאדי נעמד מעליי 

ומכניס את הזין שלו לפה שלי

זה עוזר להשתחרר.

ילדה טובה.

 

אנחנו על המיטה, והוא אומר לי

להסתכל לו בעיניים, מלמטה,

כשמתענגת על הזין

והויברטור בתוכי, רועדת

מחכה שייתן אישור לגמור.

וכשהפקודה מגיעה,

הכל מתפוצץ חזק,

והמיטה תחתיי נרטבת

פעם, ועוד פעם, ושוב

ילדה טובה.

 

אני מורחת גלידה

שנמסה כבר כולה

על החזה, על הפטמות,

ומתיישבת עליו בג'קוזי 

שילקק.

זה נעים

זה טעים

העיקר שהוא נהנה

ושמח, ומסופק.

ואז אפשר לנוח

על החזה של דאדי

בזמן שהוא מלטף

את הילדה טובה שלו.

אולי הגיע הזמן

להודות,

יש לי

דאדי.

 

דאדי כזה

שמעודד אותי בימים קשים

דאדי כזה

שגם סובל אותי באותם ימים.

 

דאדי שמכיר אותי

ויודע בדיוק מה לומר

כדי להבעיר אותי,

איך ואיפה לגעת

כדי שאצעק ואקלל

ואתחנן לעוד.

 

דאדי שמזכיר לי

כל יום

מה אני שווה

ולמה מי שמזמין אותי

לדייט ראשון/שני

אצלו בבית

לא שווה אותי.

 

דאדי שרוצה

שאכיר מישהו טוב.

מישהו שישקיע את הזמן

להכיר אותי,

ללמוד אותי,

לקבל אותי,

כמו שהוא משקיע.

ושידע גם לזיין כמו שצריך.

 

דאדי שמעודד אותי לצאת לדייטים

ולתת הזדמנויות לאחרים

בידיעה שיום אחד

הוא כבר לא יהיה

הדאדי שלי.

 

דאדי שאוהב אותי

אפילו שהוא יודע

שאני ורגשות

לא הולכים ביחד.

דאדי מפרגן

ששולט בי בכבוד.

 

ואולי זה כל מה שצריך.

ופה דאדי אומר שהלוואי, אבל הוא רוצה שיהיה לי יותר.

אלה לא סרטי דיסני

או קומדיות רומנטיות

שיוצרים ציפיות לא ריאליות...

 

אלה דווקא ספרי הזימה

פנטזיות בדסמ.

עם המיליונר החתיך

שנדלק על הבחורה הרגילה

ורואה בה כל מה שהיא לא.

עם רכושנות וקנאה

ומבטים נוטפי סקס.

עם כאבי בטן

מרוב חרמנות.

 

ואיך דברים כמו

תשוקה

תמיד נמצאים שם

כשבמציאות,

זה נדיר.

 

ואז,

יוצאת לדייטים

וכולם משעממים

וכולם תפלים

ונגמר החשק...

להכל.

 

חוזרת לזיכרונות

לימים של פחות לבד

ויותר ערפול.

 

דאדי שואל

אם אני לא מקבלת 

את הדברים שקוראת עליהם

ואולי יותר...

נראה שכן,

פשוט לא בדרך

שדמיינתי בראש.

 

נראה שהחיים 

הם אף פעם לא

מה שמדמיינים בראש.

ואולי הכי פשוט

זה להשאיר את הציפיות

על הכרית.