אני קוראת סמאט.
תקופה די ארוכה כבר...
זה יותר טוב מפורנו,
פותח הרבה דלתות.
הרבה פנטזיות חדשות,
והרבה סודות
הרבה בושה
שנאה עצמית.
לא משהו חדש, אבל הכל מתעצם.
כמה נוח לחיות בעולם לא קיים,
להיבלע במחשבות על איך זה היה יכול להיות אם...
ואז להתבאס כשצריך לחזור למציאות.
עוד יותר להתבאס שזו המציאות שאני יוצרת לעצמי.
ואז להתאכזב,
כי מה שאני רוצה לעולם לא ישרוד.
בלתי אפשרי.
הפנטזיות לא מכילות את היום-יום.
אז מאוננת כדי לפרוק
שוב ושוב.
כמו לגרד עקיצת יתוש,
כואב ומספק, ושוב כואב.
עד שמדממת, עד שזה בשר חי.
אבל הכאב הזה של הגירוד...
אף פעם לא הייתי טובה בדחיית סיפוקים.
גמירות חזקות, כואבות,
ולא מספקות.
אם אין פורקן, אז בשביל מה להמשיך.
אבל גם סקס לא מספק.
אולי גם גברים בכללי, לא מספקים...
נפשית, בעיקר.
האמת? אני כבר לא מנסה.
(בגלל זה גם אין פוסטי זיונים)
לא מרגש אותי.
חוזרת לכלוב,
אולי יחזור החשק להזדיין.
אבל הכל כהה
וקהה.
חוזרת לסמאט,
לפחות שם אפשר לדמיין חיים אחרים
מושלמים
חלק מהזמן...
לפחות יש תחושה בין הרגליים.
בטח גם זה יימאס מתישהו.
כמו להתבכיין לחבורת זרים.