Signals

דאדי אומר

"תשחקי עם הדגדגן"

ואני עושה.

בסיבובים,

לאט.

מרגישה איך הוא מתנפח

מתחת לכרית האצבע.

הכל נהיה

רגיש יותר

קצת.

"עכשיו תכניסי את הויברטור"

הוא כותב לי, ומתקשר כמה רגעים אחרי.

 

אני אוהבת שדאדי שומע אותי

מאוננת, גונחת, נדלקת מהמילים שלו

מהקול שלו, מהפקודות.

אוהבת שהוא מכיר את הראש שלי, 

את הסטיות,

ויודע איך

להפעיל את הכוס בשניות.

מספר מה הוא רוצה לעשות לי,

איך לשחק איתי

פשוט להשתמש

בילדה שלו.

 

וכשכבר לא יכולה יותר,

ומתחילה להרגיש רעידות בירכיים

מבקשת אישור לגמור,

ומחכה.

 

דאדי לא מרשה לגמור ישר.

הוא אומר

"תגמרי בעוד XXX",

והכוס נכנס למצב עונג-כאב.

סופר אחורה עד שמותר לגמור

ובזמן הזה הכל רגיש וכואב.

מתאפקת לא לתת לגמירה לברוח

אבל הדגדגן פועם חזק 

והירכיים מתכווצות.

נאבקת שלא לתת לכאב לגנוב את הרגישות,

או לצאת מריכוז ולאבד את הגמירה.

 

כשהספירה מגיעה ל-0

ודאדי נותן פקודה לגמור

הכל מתפוצץ ונרטב

אפשר לצעוק ולקלל

להשתחרר ולנשום.

 

כל הסדינים רטובים 

כי שוב שכחתי מגבת

ובכלל לא חשבתי שאגמור

כל כך הרבה,

ברצף,

בשלוליות.

והכוס עייף וכואב

מכל הפיצוצים.

 

אבל זה לא משנה

כי כל פעם

נדלקת מחדש

כשהוא אומר

"ילדה טובה

תגמרי שוב"

והכתם הרטוב ממשיך לגדול.

איפה מוצאים

שוגר דאדי

בכלכלה

של היום

?

 

סך הכל רוצה לק ג'ל בלי למכור כליה

 

ואולי שישחק לי בכוס

יוצאים לדייט

וזה מרגיש טבעי.

בכל פגישה

הרוגע שלו,

מאזן.

 

הוא קורא לי משוגעת

בקטע טוב,

אבל הוא

"ילד טוב".

 

הוא זורק לי הערות

"כולך 50 גוונים של אפור"

אפילו שהנושא מעולם לא עלה

ואני מתפללת שאולי גם הוא

קצת.

 

הוא אוהב לגעת, לחבק

ולא מפסיק לומר

איך הוא רוצה להרגיש אותי

קרובה.

 

אבל בפעם הראשונה 

שאני מתפשטת מולו,

שום דבר לא קורה,

לא משנה כמה אני מנסה.

 

מבליגה, מכילה.

נאבקת לא לשפוט.

אנחנו שוכבים שעות במיטה

עירומים

והוא נוגע בי.

 

מדברים

על כלום,

והיד שלו מלטפת את הגוף

שנצמד אליו חזק

כדי שלא ירגיש את הריחוק.

 

אני מכוונת אותו

איפה לגעת

בין הרגליים

לאט, עמוק.

גונחת כדי שהשתיקה

לא תהיה כל כך רועמת.

 

הוא מנשק את הצוואר

והכתף,

אבל אני בוהה בקיר

מנותקת.

 

מנסה להדחיק את

חוסר האונים.

גם בפעם השנייה,

אולי קצת מזדיינים.

אולי, כי אני לא נהנית

לא גונחת.

 

שונאת את עצמי

כי חשבתי שאולי הפעם

ארגיש משהו.

וכמה זה נורא,

להאשים מישהו אחר.

ועוד יותר שונאת

את השכנוע העצמי

שאולי זה

הכי טוב שיש.

 

אבל למה אני צריכה לרוץ הביתה לצעצועים שלי?

אני אוהבת

איך הוא מתרגש

כשאני שולחת הודעה.

איך הוא מגיב

כשאני אומרת שרוצה שיבוא.

איך הוא עונה

בלבבות והתחנפויות.

 

יודע שלא הצליח

בפעם האחרונה

ולכן לא הוזמן.

 

אם אתה לא גורם לי לגמור

אז בשביל מה אתה טוב.

 

"רק בשביל זה אני טוב,

זונת הירידות שלך.

רק תגידי ואני בא

בכל יום ובכל שעה."

 

וכשהוא בא,

יודע בדיוק לאן ללכת,

יודע איך זה עובד.

מתפשטים בחדר

הוא נשכב על המיטה

ואני עולה עליו.

 

איפה כדאי לי להתחיל,

פה או זין?

 

הוא תופס את האגן

ודוחף למעלה

שאתיישב על הפנים שלו,

והידיים שלו תופסות חזק את הירכיים

שלא אקום

אפילו שרק התחלנו.

 

הוא יודע שאני חסרת סבלנות,

יודע שאין מה לדבר איתי

לפני הגמירה.

ולמרות שלוקח זמן,

רק אחרי 3, 4, 5 גמירות בפה שלו

ואותה כמות על הזין,

אפשר רגע לשכב,

לנוח, לדבר.

 

אבל הדיבורים

הופכים מהר ללחישות

כשהשפתיים שלנו נוגעות

והלשונות משחקים.

אני גונחת בפה שלו,

בזמן שהוא משחק עם הפטמות,

שמעדיפה את הפה שלו שם

אבל הוא יודע, הוא רוצה להתעלל.

 

וכשהוא יורד שוב בין הרגליים שלי,

אומרת לו בדיוק מה לעשות

כדי לגמור כל כך חזק

שהרגליים נסגרות על הראש שלו,

הידיים מושכות את הסדינים,

וכל הגוף רועד.

 

הוא נעמד על הברכיים

ופותח את הרגליים

כדי להיכנס עמוק

כדי שאתחנן שלא יפסיק

כדי שאצעק לתוך הגוף שלו

כשהגמירות מגיעות

אחת אחרי השנייה.

 

ובסוף,

אנחנו בוחנים

את כתם הרטיבות

על הסדין.

 

"ככה אני יודע

שעשיתי עבודה טובה"

הוא אומר לי -

אולי את צריכה נשלט

שיהיה שלך. באמת שלך.

להתעלל בו,

להתעלם ממנו,

לשנוא אותו,

או לאהוב.

 

שיחכה לך

בזמן

שתלכי לנצל אחרים.

בזמן

שאחרים ישתמשו בך.

בזמן

שתשתגעי.

 

וכשימאס לך מהכל

הוא יבוא

יצטופף לידך

יניח ראש על הברכיים

שתדעי שהוא שם.

 

אם תרצי להכאיב,

תכאיבי.

אם תרצי להתענג,

תתענגי.

אם תרצי לדבר,

הוא יהיה האוזן הקשבת.

ואם תרצי לשתוק,

הוא יחבק.

 

וכשתרצי להמשיך הלאה,

ויתחשק לך משהו חדש,

כשחוסר התחושה ישתלט

ורק תרצי למלא את החלל

בחוסר משמעות,

 

הוא יחכה

שתחזרי.

על הברכיים

חצאית שחורה

חוטיני שחור

גופייה לבנה.

 

מחכה לדאדי

כמו שהוא ביקש,

בכניסה לחדר

מול הדלת.

 

מזכיר לי שאני שלו

דרך

ההצלפות 

הנשיכות

הנשיקות

הלשון

האצבעות.

דרך השליטה

באוויר

בכאב

בגמירות.

 

איך אני אוהבת

ירידות טובות.

ודאדי, שפותח את הרגליים בכוח

כשהכל מתחיל להתכווץ ולרעוד,

מחכה שאגמור בפה שלו.

 

וכל הדברים שדאדי יודע

שמדליקים אותי

עמוק במוח הסוטה

מתממשים לאט.

 

תרחיב אותי דאדי,

תכניס את כל היד

תגיד לי שאני ילדה טובה

גם כשכואב.

 

ואז דאדי

תזיין אותי בתחת,

בלי לשאול

גם אם אני מייבבת מלמטה

שלא רוצה.

כי לצעצוע אין דעה,

כי הכל שייך לך.

 

תחזיק את היד

שמנסה לדחוף אותך

כי כואב,

אבל התחת

מתרומם ונצמד

אוטומטית.

 

ואז נלך למקלחת

כדי שתקלח אותי

ותגלח אותי דאדי,

בין הרגליים.

ברור שסומכת עליך עם הסכין,

זה הכוס שלך שעלול להיפצע.

 

תתן לי לגמור עליך

כשאני רוכבת על הזין

ללא הפסקה.

עד שהמיטה ספוגה

עד שהכל מחליק

עד שאני נופלת

מותשת

ואז קמה

לגמור שוב.

 

תסתכל עליי

כשאני מאוננת

זה בשבילך.

ואני משועממת

על המצעים הרטובים.

אני יודעת

שלא יכולה לגמור 

בלי רשות.

אני קלישאה.

הקלישאה הכי קלישאתית.

הסתרתי אותה

בפינות הכי חשוכות

וכיסיתי בהדחקות,

עד שכבר לא נשאר מקום

שבו אפשר

להתחבא.

 

וכשהכל מתפרץ

אין לאן לברוח,

וזה לא משנה

למי אני שייכת

או עם מי מזדיינת.

כולם ממלאים

תפקיד

זמני.

 

כבר לא יכולה להבדיל

בין מציאות לבין פנטזיות

בין צרכים לבין חשקים

בין הרצוי למצוי.

 

הכל מתערבב בראש

הכל משחקים מעושים.

הכל חסר משמעות

או

המקום הבטוח.

 

וגם אם אני שלך

רק לכמה רגעים

בסוף אחצה את הגבול

כי למתוח לא מספיק

ואז

תצטרך לשחרר

כדי שאני לא.

 

והכי כואבת היא ההבנה

שבסוף

הבאתי את זה על עצמי

ואין את מי להאשים.

הוא קושר את הידיים שלי

ואני סומכת עליו

אפילו שלא אוהבת לאבד שליטה

או שלוקחים לי אותה.

 

משהו בליטוף של החבל,

מענג.

הליפוף סביב שורש כף היד,

שורה ועוד שורה

כמו בגד מחמיא

מתלבש באופן מושלם.

 

הצלפה, ועוד אחת

חגורה, ידיים

מי שלא אוהב, לא מבין.

כמו לגמור,

הגוף משתחרר

הראש מתרוקן

ותחושת הבעירה שמתפשטת מהישבן

שואבת לתוך רוגע.

 

זה קשה,

לא לשרוט

או לחבק.

בעיקר כשהוא עמוק בתוכי

והידיים על הצוואר,

לא משחררות.

 

השרירים קצת כואבים

ברגע שמתחילה לגמור

רצוף

והחבל נמתח.

אז דוחפת את הקיר

במקום למשוך,

שייכנס עמוק יותר.

 

והזין הזה,

עושה לי טוב.

גם כשהוא מכאיב

חודר לבטן,

נוגע בכל הנקודות.

לא רוצה שיפסיק.

***

הוא קשור למיטה שלי

ואני דואגת,

שלא להכאיב יותר מדי

אבל זה חזק ממני

וחוסר האונים שלו

רק מחרמן יותר.

 

השוט משאיר סימנים יפים

על הירכיים שלו

והתחת.

אבל הספירות של ההצלפות

מבעד לצעקות הכאב,

זה מה שמרטיב אותי

באמת.

 

ההתמסרות שלו

נותנת לי מקום.

לחנוק, לנשוך, לצבוט

לעלות על הזין

לקחת את כל מה שאני רוצה.

 

ובכל זאת מפחדת

ללכת רחוק מדי,

גם אם מאוד רוצה

לקרוע

את העור

ולראות עד כמה

הוא ילד טוב

שלא מבקש להפסיק

עד שלא אהיה מרוצה לגמרי.

 

והוא לא מבקש להפסיק

ולא מתחנן לעצור,

כי הוא הילד הטוב

שלי.

מגלה שקשה לצאת לדייט

עם מישהו ונילי.

השיחה זורמת

גם המבטים.

נגיעות קטנות

חיוכים, צחקוקים.

 

מרגישה נורמלית.

 

המסעדה נסגרת

ישבנו יותר מדי

ללוות אותך לאוטו או

שבא לך לעלות?

 

נשיקות על הספה

הוא מגשש את דרכו

מתחת לסוודר.

הקצב איטי לי מדי,

הרי ברור לאן זה מתקדם.

בוא נלך למיטה, יותר נוח.

 

הוא מעליי

מתפשטים

מכנסיים

גרביים

חזיה.

נמאס לי להתנשק,

משחילה את היד בין שנינו

לתפוס ולשחק.

 

אומר לי לא למהר

"אפשר לרדת לך?"

איזו שאלה...

מנשק את דרכו למטה

אבל אין סיכוי לגמור מהלשון.

תורי?

גניחות שנמשכות

מעט מדי זמן

והוא מזיז אותי

כדי לשים קונדום.

 

הוא עדין במגע

כל כך עדין

שאני לא מרגישה כלום.

רוצה לבקש

שינשוך

שיחנוק

שייקח.

אבל הוא רגיל,

וגם הזיון.

 

מחובקים במיטה

אחרי שהוא גמר בצעקות של וואו.

"אז לא הבנתי, נהנית?"

אני צוחקת, התחרשתי באוזן אחת.

לרגע לא הייתי קרובה לגמור.

 

בדרך הביתה שואלת את עצמי

אם זה כל מה שיש.

אבל הוא חמוד,

אי אפשר לשפוט מפעם אחת.

 

לפחות החמיא שמוצצת מדהים...

על הברכיים.

מחוך שחור,

חוטיני שחור,

כיסוי עיניים.

ויברטור קטן ביד אחת

השלט שלו ביד השניה.

 

עניבה מתלבשת, מתהדקת

"תכניסי את הויברטור פנימה".

הכל מתחיל לרעוד פתאום,

ואני נמשכת מעלה כדי לעמוד.

חג אהבה שמח,

חיבוק ארוך, נשיקות עמוקות.

 

עוברת לדוגי על המיטה

ומרגישה את חומר הסיכה,

והזין של דאדי נכנס לתחת

מתערבב עם הרטט בכוס.

 

הפוך.

דאדי מכניס את הויברטור לתחת

ואת האצבעות לכוס.

קשה לצעצוע לעקוב

כשנעים לי בכל הגוף.

 

כף העץ, מתנה מדאדי,

משאירה סימנים.

התחת אולי רגיל,

גם הכוס והירכיים,

אבל החזה מתהדר בשטפי דם.

יום-יומיים והם ייעלמו.

 

אבל בסוף, מה שהכי חיכיתי לו,

הלשון, האצבעות,

גורמות לי לרצות לא לגמור

כדי שימשיך לבלות בין הרגליים,

וישאיר אותי בהרגשה הזו

עוד קצת

אפילו

לנצח.

 

גם החוטיני

שנדחף לפה

והיד של דאדי

שסותמת את האף,

מעצימים את הפעימות

בדגדגן.

מקשים עליי לגמור

כשהכל בוער.

אבל הגמירות שייכות לו,

ובשביל להיות ילדה טובה

צריך לגמור

כשדאדי אומר.

 

ולמרות הכל,

שום דבר לא מספק.

לא המגע,

או הזיונים.

לא הסימון במקלחת,

או האנאלי.

אפילו לא הגמירות.

 

כי בסוף זאת הייתה

הפעם האחרונה.

אז ולנטיין שמח

וגם

קצת

עצוב.