לפני 7 חודשים. 9 באפריל 2024 בשעה 16:47
אני קלישאה.
הקלישאה הכי קלישאתית.
הסתרתי אותה
בפינות הכי חשוכות
וכיסיתי בהדחקות,
עד שכבר לא נשאר מקום
שבו אפשר
להתחבא.
וכשהכל מתפרץ
אין לאן לברוח,
וזה לא משנה
למי אני שייכת
או עם מי מזדיינת.
כולם ממלאים
תפקיד
זמני.
כבר לא יכולה להבדיל
בין מציאות לבין פנטזיות
בין צרכים לבין חשקים
בין הרצוי למצוי.
הכל מתערבב בראש
הכל משחקים מעושים.
הכל חסר משמעות
או
המקום הבטוח.
וגם אם אני שלך
רק לכמה רגעים
בסוף אחצה את הגבול
כי למתוח לא מספיק
ואז
תצטרך לשחרר
כדי שאני לא.
והכי כואבת היא ההבנה
שבסוף
הבאתי את זה על עצמי
ואין את מי להאשים.
