Signals

שעתיים וחצי

שאני יושבת על הפנים שלו

ושום דבר לא קורה.

הזיעה נוטפת ממני,

הזקן שלו מגרד ולא נעים לי,

לא מצליחה להתרכז

לא משנה כמה מנסה.

 

"שנה בזוגיות לא עשתה לך טוב"

"היא פחות אהבה ירידות"

הוא מראה לי סרטונים

איך הוא מזדיין עם האקסית,

אני מאוננת עם הויברטור

אולי הסרטונים יעזרו.

מרגישה הכל עולה

ונעלם.

 

והויברטור האהוב עליי,

זה שגורם לי למות קצת בכל גמירה,

זה שגורם לגוף לרעוד, 

זה שגורם לסדינים להירטב,

לא מצליח להביא איתו כלום.

"להכניס אצבעות?"

יחד עם הצעצוע

הוא מכניס

ואחרי שתיים אומר

"תגידי כשאת מוכנה לעוד"

לא צריכה להגיד,

תכניס הכל

רק רוצה שיכאב.

 

אבל בסוף,

הזין עושה את העבודה.

גומרת עליו

שוב, ושוב, ושוב.

ולא מרגישה כלום.

 

הוא כועס שזה אמור להיות בפה שלו,

בדיוק כמו לפני שנה

והופך אותי.

וזה עדיין לא מרגיש מספק

גם כשהוא נותן

ספאנקים

בדוגי.

 

"אל תעשי ביד, אל תזדייני עם אף אחד. עוד שבועיים אני חוזר ואת גומרת."

שנינו יודעים שזה לא יקרה.

כנראה שזאת אני

כנראה הסף עלה.

והנשוי שוב בדק

אם אני פנויה.

 

מתלבטת

משהו קוסמי קורה

כשדבר אחד נגמר.

גברים מהעבר צצים,

כאילו הם מריחים את זה.

 

הודעה מהיורד,

שנה שלא דיברנו, לרגע חשבתי שהוא טעה בבחורה.

"יש לי מלא מה לספר לך, בואי ניפגש. נשב על בירה."

"ואני חשבתי לשבת על הפנים שלך"

הוא צוחק, "גם לזה לא אתנגד".

יושבים על ספסל,

מספר שקשה לו.

מילואים, והחברה בדיוק זרקה אותו.

 

"את יודעת, הכרתי אותה יום אחרי שהזדיינו"

"ראית מה זה, אני מביאה מזל. אולי בקרוב תכיר מישהי חדשה."

שואל אם עולים אליי.

ואני רוצה, נורא. אבל הדמעות בעיניים שלו.....

"אולי עוד שבועיים, שתחזור מהמילואים, ותתחיל קצת להתגבר עליה."

לפעמים אני אכפתית.

 

ואם זה לא הוא, זה מישהו אחר.

מתקשר בדיוק כשאני באמצע שיחת הנפש.

מחכה שאחזור אליו,

עדיין זוכר איך ירד על ארבע.

עדיין זוכר את השוט.

עדיין רוצה להיות מה שאחליט.

"רק את יודעת מה הפנטזיות הכי כמוסות שלי."

 

אז בוא אליי,

אגשים לך פנטזיות.

תרד על ארבע,

תגרום לי לגמור,

בלי זיונים.

(אולי רק עם סטראפ)

 

ואולי גם אנצל את הסופ"ש

לקצת כאב, קצת חגורה.

איפוס קל לכל המערכות,

המצב דורש בריחה מהמציאות

עד הפעם הבאה.

לפעמים בא לי שתתחבר כשאני כאן

תשלח הודעה, תשאל מה איתי.

אשקר שהכל בסדר,

ומה איתך?

 

לפעמים אני מחפשת אותך.

בעצם, בודקת כל פעם.

כועסת על עצמי

כי מי אתה בכלל.

 

בא לי להגיד לך

שאני שונאת אותך

איך אחרי כל כך הרבה שנים

אתה עדיין אצלי בראש

מזכיר שאף אחד לא יישאר

בגללי.

 

וגם אם מדי פעם

מנסה להיזכר בדברים הטובים

איך היית חודר אליי בבוקר,

עוד לפני שהתעוררתי

ומזיין כל כך עמוק

שכאב.

 

במקום זאת נזכרת

איך החזקתי הכל בבטן

ואחרי כל פיצוץ

חזרתי.

איך היית משאיר אותי

לבד בחדר,

בוכה.

 

אני רק רוצה שתגיד לי

שהייתי כלום

והכל היה חסר משמעות.

תגיד שאתה לא חושב עליי

כי אני לא חושבת עליך

רק לפעמים

כשאני בורחת

כדי להגיד שיותר טוב לי ככה.

 

ולמרות הכל, אחרי כל השנים האלה

עדיין לא יכולה להאשים אותך

במי שאני.

מה שאני.

 

וזה יותר קל

גם אם זה שורט

ועדיין צרוב בעצמות

כי כשצעירים,

זוכרים חזק יותר

נדפקים עמוק יותר

מתגברים לאט יותר

וסוחבים לנצח

למה אתה נותן לי להישאר לבושה

במשך כל כך הרבה זמן

כשאנחנו מחובקים על הספה

ואתה מלטף ומנשק.

 

איך אתה מעביר את היד

על כל פיסת עור

בהחלטיות.

בטוחה שאתה מרגיש מה אני רוצה,

להיות בובת העינויים שלך.

 

הגוף שלי נצמד אליך

בטבעיות, בשייכות

מחפש עוד מגע

עדין, או גס

מלטף, או מכאיב

מענג.

 

הראש נשלח אחורה

כך ליד שלך יהיה יותר מקום

לתפוס חזק את הצוואר

גם אם זה אומר לפספס חלק מהסרט

 

וכשתלחש לי באוזן

תפתחי את הרגליים

ותרגיש כמה אני בוערת 

שום דבר סביבנו לא ישנה

 

אצבע אחת, שתיים, שלוש

נכנסות עמוק

ואז כל היד

לאט,

כואב,

נעים.

 

תגיד שאני ילדה טובה

וכמה נעים לך להרגיש

איך אני גומרת

בלי סוף

על היד שלך

כשהיא עמוק בתוכי

 

ועוד תלמד

כמה חזקה צריכה להיות ההצלפה

בשביל סימנים של כמה ימים

או

שאתה יכול

לתפוס את הידיים שלי

ולהחזיק חזק

כשאני מנסה להתנגד

 

תזיין אותי איך שתרצה,

תגמור איפה שמתחשק,

תעשה מה שבא לך.

 

אין צורך לנסות להיות

משהו שאתה לא

כי במשחק שלנו,

אהיה הצעצוע שלך

כך או כך.

יושבים בטיילת של החוף

אני עם בירה, הוא זירו

נהנים מהבריזה

שיחות על כדורגל

וכלבים

רואים שזה דייט ראשון.

 

נשכבים על הדשא

אני על הגב והוא רוכן מעליי

יד מתחת לחולצה

יד לתוך הג'ינס

יד על התחת

 

אני מקמרת את הגב ומתרחקת ממנו 

"לא שיש לי בעיה עם פומביות, אבל יש פה ילדים"

לא נראה שזה מזיז לו

עולה ונשענת על יד אחת, היד השניה על החזה שלו

הנשיקות עדינות, אבל הופכות לגסות ועמוקות מהר מאוד.

מכניס יד לתוך המחשוף, לתוך החזיה.

טוב, הסימנים כבר לא יעצרו אותי

וגם לא ההוראות להפסיק.

 

נוסעים אליו, כל אחד ברכב שלו

תל אביב, קרוב לחוף.

רק לפני יומיים הייתי לא רחוק מכאן

על הברכיים, אומרת "כן" להשקעה בדייטים.

טכנית, הוא דייט שנבע מאותו ערב.

לא אשמתי.

 

מוריד לי את החולצה כבר במעלית

את שאר הבגדים ברגע שהדלת לדירה נסגרת.

אוהבת וניליים שחושבים שהם שולטים כי הם אוהבים לתת ספאנקים,

פחות כאלה ששואלים כל שניה אם מה שהם עושים זה בסדר.

אבל הוא נוגע בכולי, ולא רק בחלקים שהוא אוהב יותר

תחת, במקרה שלו.

 

הוא הראשון,

עד כמה שזכור לי,

שמנשק כל חלק בגוף שלי

וזה נעים.

עובר מהצוואר לחזה

לפטמות ועוד למטה

מהבטן למותניים

והאחיזה שלו מתהדקת.

מסובב על הבטן

מנשק את הגב

ולא מפסיק לחפור על כמה שהוא אוהב את התחת שלי

אז אני מרימה אותו גבוה, והוא נכנס ברגע.

 

גומר מהר מדי לטעמי

ורואה שאני כועסת

נעמד על הברכיים, תופס רגל אחת ומכניס אותה בין הרגליים שלו

פותח בכוח את השניה

ומכניס 2 אצבעות בתנועה חדה.

גומרת מהר מדי, חזק מדי, רטוב מדי

הוא טוב עם האצבעות.

 

אין סיכוי שהוא לא שם לב לסימנים

בעיקר כשאני עם הגב אליו, מכופפת קדימה ומתחככת בזין שלו בזמן שהידיים שלו לא מפסיקות ללטף ולהפליק

מנסה להשאיר קצת סימנים משלו,

מכניס אצבעות ומפסק מה שאפשר.

מרגישה אותו מסתכל, מקנאת שהוא רואה ואני לא.

הנה משהו קינקי ומחרמן שלא קרה מעולם.

 

5 שעות ביחד, לא הרבה תנוחות

אבל נשארתי להתכרבל.

אני כבר לבושה, עומדת בדלת עם התיק עליי

והוא מסובב אותי ומשעין על השולחן ליד הדלת

מוריד את הג'ינס והתחתונים ממש מעט, שיהיה מספיק מקום

וחודר.

אני מרגישה הכל, מדגדג בכל המקומות הנכונים.

 

לא רואה סיבה לחזור.

טוב, אולי.

מעניין אם זה בר-ענישה,

כי באמת שניסיתי לא ללכת לשם.

אבל זה חזק ממני,

והוא נדלק שצריך להחליף מצעים.

12 בלילה ואנחנו מנהלים דיון

אם באמת אפשר לחפש זוגיות ועדיין להשתולל מהצד

והוא אומר שאני משקיעה את האנרגיה שלי בכל הדברים הלא נכונים.

"אמרת לי שאת לא נכנסת יותר לכלוב"

נו מילא, גם ככה ראית שאני פה.

"אמרת שאת רוצה קשר רציני"

נכון... אבל צריך הפסקות פה ושם.

 

למה אני לא יכולה

להחזיק נשלט שאוהב לרדת

להזדיין עם גבר נשוי

ולצאת לדייטים במקביל?

 

הוא "כועס" שאני נותנת לו תירוצים

כי אני לא באמת רוצה.

"10 מאצ'ים ביום" הוא קובע,

ואיכשהו אני מוצאת את עצמי על הברכיים שלו.

"זה יוצא 70 בשבוע, מגדיל את הסיכויים להכיר מישהו"

למי יש כוח? אחד בחודש זה מספיק.

 

"תביאי את הטלפון ותתחילי לעשות לייקים"

אני צוחקת שזה מפגר,

מה גם שאני לא יכולה להתרכז כשהתחתונים שלי מופשלים והיד שלו על התחת שלי.

אני לא יודעת מה הוא תופס לו שם אבל החבטות בישבן די כואבות.

אני לא באותו כושר ספיגה, לא כמו שהייתי פעם.

מגיעה בקושי לטלפון, נכנסת לקיופיד

"תתחילי לעשות לייקים"

אבל כולם לא הטעם שלי, לא בא לי לעשות לייקים ואני בכלל בתנוחה לא נוחה כי הידית של הכורסה נכנסת לי בצלעות.

 

החבטות לא מפסיקות, וגם הצביטות בפטמות כואבות.

אני לא עושה מה שהוא אומר

אני פה, אז למה אני צריכה בכלל...

"אתה מבין שאם אצא לדייטים, לא אהיה פה?"

אבל זאת המטרה בעצם.

חושבת לעצמי שלא כתבתי פה כבר די הרבה זמן, לא היה שום דבר קינקי ואני מתגעגעת לחלוק.

 

"זוכרת את הארון? זוכרת מה את צריכה לעשות?"

לפחות זוכרת שהידיים צריכות להיות מאחורי הגב, בערך.

בכלל לא באתי לסשן, סתם רציתי לצאת מהבית.

"הייתי צריך להשקיע יותר בחינוך שלך"

אני לא יכולה לצחוק מהמשפט הזה כי צריכה להגן על החזה מפני צביטה. לא עובד.

 

מוסיפים חוקים - אין כזה דבר אוקיי, רק כן או לא. אין כזה דבר להזיז לו את היד, אין כזה דבר לא לתת לגעת.

הארון קורא לי, והתחת מחכה לחגורה.

אני שונאת לספור הצלפות, הולכת לאיבוד ולא מצליחה להתרכז במה שאני באמת רוצה להתרכז בו.

 

זוכרת מה את צריכה לעשות?

10 לייקים ביום?

לא להיכנס לכלוב?

ולא לשכב עם גברים נשואים.

אולי רק פעם אחת... ממש בקטנה, כדי להתנתק קצת.

אם לא אבוא לא תוכל להעניש אותי.

 

אבל עכשיו יוצאת לדייט

עם ישבן מסומן

ופטמות כואבות

כדי לא לעשות שטויות

אוף

99% מהסיבות שאני נכנסת לכאן

מתעצבנת

ויוצאת

אלה גברים שמתחילים שיחה

"את נשלטת?"

 

מה נסגר.

כאילו בדסמ משתקף אך ורק בשתי הגדרות

ורק על סמך ההגדרות האלה היכרות יכולה להתקיים

שולטת או נשלטת

פשוט רואים איך אנשים נכנסים לעולם הזה עם אפס מושג מה הולך פה...

 

"אז מה את עושה פה?"

כנראה מזיינת את הכוסשלהאמאשלך, זה מה!

 

ורגע - אם אני מזוכיסטית זה בוודאות אומר שאני גם נשלטת, נכון?

אז זהו, שלא.

מה רע בלהיות הכל?

או כלום.

 

פאק

מה נסגר

אני שואלת את עצמי

למה אני מרגישה אכזבה,

כנראה גם כעס,

אולי גם עצב

כשהוא שולח הודעה לשאול מה שלומי

ולספר שהוא הכיר מישהי.

***

זה מחזיר אותי שנה וקצת אחורה,

6 שנים ביחד,

והוא, שבועיים אחרי הפרידה, התקשר לספר שהוא הכיר מישהי.

ולא רק זה, הוא גם בטוח שהיא אהבת חייו.

***

איכשהו זה גורם לי להאמין,

כל פעם מחדש,

שהמהות שלי בעולם היא

להיות זאת שיוצאים איתה

(או זאת שמזיינים),

לפני שמכירים את האחת.

ואני סתם אחת.

 

וזה כמו יזיזים שחוזרים אחרי כמה חודשים או שנים

ואומרים דברים בסגנון של

לא הפסקתי לחשוב עלייך

כמה התגעגעתי להרגיש אותך

(אחלה הרמה לאגו)

 

ושוב אני שואלת את עצמי,

למה אני מרגישה את כל הרגשות האלה

שאני בכלל לא צריכה להרגיש.

ובעצם הכל מתנקז לשאלה אחת -

לא הייתי טובה מספיק בשביל שתישאר, אבל טובה מספיק בשביל שתחזור?

 

מצד שני

הרי אם אהיה כנה עם עצמי באמת,

כנה עד כאב,

תמיד רציתי לא להיות מחוייבת.

לאף אחד.

השארתי פתחי מילוט בכל מצב,

גם אם זה אומר שלא קיים בעולם הזה אדם

שיודע מי אני באמת.

וזה בסדר,

כי אני בעצמי לא יודעת.

 

אז שיזדיין

היא אומרת לי

"נתת לעצמך להרגיש. את יכולה לתת לו חלק מהקרדיט אבל בסוף ההחלטה הייתה שלך."

קשה לי לשמוע את זה, כי זה נכון.

קשה לי כי ראיתי שדברים יכולים להיות אחרת,

שונים מכל מה שהיה עד שהוא בא.

חשבתי שיהיה לנו יותר זמן,

לי יהיה יותר זמן להשתמש בו.

 

"אני חושבת שהיה שם יותר ממה שאת מתארת, לא הרגשת ככה עם אחרים."

אני לא רוצה לתת לו כל כך הרבה משמעות,

לא רוצה שהיא תדבר איתי עליו כאילו אני מאוהבת.

"זה לא הרגש הזה," אני אומרת לה

"הוא הכריח אותי להתנהג בצורה שונה. הוא הכריח אותי להיות פחות קרה, פחות מרוחקת. זאת לא אהבה, זאת אפילו לא חיבה."

 

אני נזכרת בו מחבק אותי במיטה,

הוא מדבר ואני מלטפת את החזה שלו.

לא אכפת לי בכלל על מה הוא מדבר,

רק מחכה שייתן לי לעלות עליו שוב.

איך הוא נצמד אליי מאחור,

מחפש את היד שלי ומשלב את האצבעות שלו בשלי,

ואני מחזיקה חזק בזמן שהוא חונק אותי עם היד השנייה.

איך הוא נוגע בי כשאני רוכבת עליו,

וגורם לי לנעוץ בו ציפורניים.

את השפתיים שלו מטיילות על הצוואר שלי

בזמן שאני נושכת לו את הכתף.

איך אני גומרת,

שוב ושוב, ללא הפסקה.

עד שכואב.

 

אני לא יודעת איך להסביר לה שהסקס כל כך מדהים,

שהמחשבה שאולי לא יהיה מישהו שיגרום לי להרגיש כך שוב

גורמת עכשיו לסוג של מלנכוליה שמשתלטת.

 

אני רוצה להגיד לה שהעצבות הזאת כבדה עליי,

כי היא נותנת לו יותר מדי כוח.

היא מעוררת את הרצון להיות צעצוע שלא מרגיש כלום כשמשחקים בו.

או געגועים לכאב, כזה שישרוף את הכל מבפנים.

במקום זאת אני משקרת.

הגוף שלי רועד,

החריקות של המיטה

וכל קול קטן מחוץ לחלון,

מוציאים אותי מריכוז.

למעט הנשימות שלו באוזן שלי.

 

לא יודעת איך לבטא את האורגזמות

שממשיכות להגיע אחת אחרי השנייה.

אז אני מחבקת,

נושכת,

ונועצת ציפורניים.

מנסה לקרוע את העור כדי שיעזוב,

מנסה לדחוף את עצמי לישיבה,

אבל הוא מחזיק חזק ומצמיד אותי אליו.

 

שנינו רטובים,

כבר לא משנה ממה בדיוק.

כל ניסיון שלי לרדת ממנו, להתנתק לרגע,

נבלם.

הוא תופס את הירכיים שלי חזק,

ומאלץ אותי לפתוח עוד יותר את הרגליים.

 

כל הגניחות והיבבות לא מפריעות לו,

כל הניסיונות שלי לעצור, נחסמים.

וכשאני מתחילה למלמל "לא, לא, לא"

בזמן שעוד גמירה מתחילה לבעבע בתוכי,

ואני מרגישה שאני הולכת להשתגע,

הוא תופס את השיער ביד אחת ואת הצוואר ביד השנייה

ולוחץ.

 

הכל מתעצם ומתחדד,

והוא לא משחרר. לא כמו תמיד.

ממשיך לחנוק ורק מגביר את הקצב.

רגע לפני שהיד שלי מאבדת אחיזה בשלו,

מחוסר אוויר,

הוא משחרר.

ועם הנשימה

בא הסיום הגדול של שנינו

שמפיל אותי עליו,

מתנשמת ורועדת

קבורה בצוואר שלו ומחזיקה חזק

כי כל העולם סביבי לא קיים.

 

"זה כי אהבת את הפורנו עם הגמירות הכפויות"