לפעמים בא לי שתתחבר כשאני כאן
תשלח הודעה, תשאל מה איתי.
אשקר שהכל בסדר,
ומה איתך?
לפעמים אני מחפשת אותך.
בעצם, בודקת כל פעם.
כועסת על עצמי
כי מי אתה בכלל.
בא לי להגיד לך
שאני שונאת אותך
איך אחרי כל כך הרבה שנים
אתה עדיין אצלי בראש
מזכיר שאף אחד לא יישאר
בגללי.
וגם אם מדי פעם
מנסה להיזכר בדברים הטובים
איך היית חודר אליי בבוקר,
עוד לפני שהתעוררתי
ומזיין כל כך עמוק
שכאב.
במקום זאת נזכרת
איך החזקתי הכל בבטן
ואחרי כל פיצוץ
חזרתי.
איך היית משאיר אותי
לבד בחדר,
בוכה.
אני רק רוצה שתגיד לי
שהייתי כלום
והכל היה חסר משמעות.
תגיד שאתה לא חושב עליי
כי אני לא חושבת עליך
רק לפעמים
כשאני בורחת
כדי להגיד שיותר טוב לי ככה.
ולמרות הכל, אחרי כל השנים האלה
עדיין לא יכולה להאשים אותך
במי שאני.
מה שאני.
וזה יותר קל
גם אם זה שורט
ועדיין צרוב בעצמות
כי כשצעירים,
זוכרים חזק יותר
נדפקים עמוק יותר
מתגברים לאט יותר
וסוחבים לנצח
