היא אומרת לי
"נתת לעצמך להרגיש. את יכולה לתת לו חלק מהקרדיט אבל בסוף ההחלטה הייתה שלך."
קשה לי לשמוע את זה, כי זה נכון.
קשה לי כי ראיתי שדברים יכולים להיות אחרת,
שונים מכל מה שהיה עד שהוא בא.
חשבתי שיהיה לנו יותר זמן,
לי יהיה יותר זמן להשתמש בו.
"אני חושבת שהיה שם יותר ממה שאת מתארת, לא הרגשת ככה עם אחרים."
אני לא רוצה לתת לו כל כך הרבה משמעות,
לא רוצה שהיא תדבר איתי עליו כאילו אני מאוהבת.
"זה לא הרגש הזה," אני אומרת לה
"הוא הכריח אותי להתנהג בצורה שונה. הוא הכריח אותי להיות פחות קרה, פחות מרוחקת. זאת לא אהבה, זאת אפילו לא חיבה."
אני נזכרת בו מחבק אותי במיטה,
הוא מדבר ואני מלטפת את החזה שלו.
לא אכפת לי בכלל על מה הוא מדבר,
רק מחכה שייתן לי לעלות עליו שוב.
איך הוא נצמד אליי מאחור,
מחפש את היד שלי ומשלב את האצבעות שלו בשלי,
ואני מחזיקה חזק בזמן שהוא חונק אותי עם היד השנייה.
איך הוא נוגע בי כשאני רוכבת עליו,
וגורם לי לנעוץ בו ציפורניים.
את השפתיים שלו מטיילות על הצוואר שלי
בזמן שאני נושכת לו את הכתף.
איך אני גומרת,
שוב ושוב, ללא הפסקה.
עד שכואב.
אני לא יודעת איך להסביר לה שהסקס כל כך מדהים,
שהמחשבה שאולי לא יהיה מישהו שיגרום לי להרגיש כך שוב
גורמת עכשיו לסוג של מלנכוליה שמשתלטת.
אני רוצה להגיד לה שהעצבות הזאת כבדה עליי,
כי היא נותנת לו יותר מדי כוח.
היא מעוררת את הרצון להיות צעצוע שלא מרגיש כלום כשמשחקים בו.
או געגועים לכאב, כזה שישרוף את הכל מבפנים.
במקום זאת אני משקרת.
