אני שואלת את עצמי
למה אני מרגישה אכזבה,
כנראה גם כעס,
אולי גם עצב
כשהוא שולח הודעה לשאול מה שלומי
ולספר שהוא הכיר מישהי.
***
זה מחזיר אותי שנה וקצת אחורה,
6 שנים ביחד,
והוא, שבועיים אחרי הפרידה, התקשר לספר שהוא הכיר מישהי.
ולא רק זה, הוא גם בטוח שהיא אהבת חייו.
***
איכשהו זה גורם לי להאמין,
כל פעם מחדש,
שהמהות שלי בעולם היא
להיות זאת שיוצאים איתה
(או זאת שמזיינים),
לפני שמכירים את האחת.
ואני סתם אחת.
וזה כמו יזיזים שחוזרים אחרי כמה חודשים או שנים
ואומרים דברים בסגנון של
לא הפסקתי לחשוב עלייך
כמה התגעגעתי להרגיש אותך
(אחלה הרמה לאגו)
ושוב אני שואלת את עצמי,
למה אני מרגישה את כל הרגשות האלה
שאני בכלל לא צריכה להרגיש.
ובעצם הכל מתנקז לשאלה אחת -
לא הייתי טובה מספיק בשביל שתישאר, אבל טובה מספיק בשביל שתחזור?
מצד שני
הרי אם אהיה כנה עם עצמי באמת,
כנה עד כאב,
תמיד רציתי לא להיות מחוייבת.
לאף אחד.
השארתי פתחי מילוט בכל מצב,
גם אם זה אומר שלא קיים בעולם הזה אדם
שיודע מי אני באמת.
וזה בסדר,
כי אני בעצמי לא יודעת.
אז שיזדיין