12 בלילה ואנחנו מנהלים דיון
אם באמת אפשר לחפש זוגיות ועדיין להשתולל מהצד
והוא אומר שאני משקיעה את האנרגיה שלי בכל הדברים הלא נכונים.
"אמרת לי שאת לא נכנסת יותר לכלוב"
נו מילא, גם ככה ראית שאני פה.
"אמרת שאת רוצה קשר רציני"
נכון... אבל צריך הפסקות פה ושם.
למה אני לא יכולה
להחזיק נשלט שאוהב לרדת
להזדיין עם גבר נשוי
ולצאת לדייטים במקביל?
הוא "כועס" שאני נותנת לו תירוצים
כי אני לא באמת רוצה.
"10 מאצ'ים ביום" הוא קובע,
ואיכשהו אני מוצאת את עצמי על הברכיים שלו.
"זה יוצא 70 בשבוע, מגדיל את הסיכויים להכיר מישהו"
למי יש כוח? אחד בחודש זה מספיק.
"תביאי את הטלפון ותתחילי לעשות לייקים"
אני צוחקת שזה מפגר,
מה גם שאני לא יכולה להתרכז כשהתחתונים שלי מופשלים והיד שלו על התחת שלי.
אני לא יודעת מה הוא תופס לו שם אבל החבטות בישבן די כואבות.
אני לא באותו כושר ספיגה, לא כמו שהייתי פעם.
מגיעה בקושי לטלפון, נכנסת לקיופיד
"תתחילי לעשות לייקים"
אבל כולם לא הטעם שלי, לא בא לי לעשות לייקים ואני בכלל בתנוחה לא נוחה כי הידית של הכורסה נכנסת לי בצלעות.
החבטות לא מפסיקות, וגם הצביטות בפטמות כואבות.
אני לא עושה מה שהוא אומר
אני פה, אז למה אני צריכה בכלל...
"אתה מבין שאם אצא לדייטים, לא אהיה פה?"
אבל זאת המטרה בעצם.
חושבת לעצמי שלא כתבתי פה כבר די הרבה זמן, לא היה שום דבר קינקי ואני מתגעגעת לחלוק.
"זוכרת את הארון? זוכרת מה את צריכה לעשות?"
לפחות זוכרת שהידיים צריכות להיות מאחורי הגב, בערך.
בכלל לא באתי לסשן, סתם רציתי לצאת מהבית.
"הייתי צריך להשקיע יותר בחינוך שלך"
אני לא יכולה לצחוק מהמשפט הזה כי צריכה להגן על החזה מפני צביטה. לא עובד.
מוסיפים חוקים - אין כזה דבר אוקיי, רק כן או לא. אין כזה דבר להזיז לו את היד, אין כזה דבר לא לתת לגעת.
הארון קורא לי, והתחת מחכה לחגורה.
אני שונאת לספור הצלפות, הולכת לאיבוד ולא מצליחה להתרכז במה שאני באמת רוצה להתרכז בו.
זוכרת מה את צריכה לעשות?
10 לייקים ביום?
לא להיכנס לכלוב?
ולא לשכב עם גברים נשואים.
אולי רק פעם אחת... ממש בקטנה, כדי להתנתק קצת.
אם לא אבוא לא תוכל להעניש אותי.
אבל עכשיו יוצאת לדייט
עם ישבן מסומן
ופטמות כואבות
כדי לא לעשות שטויות
אוף