יוצאים לדייט
וזה מרגיש טבעי.
בכל פגישה
הרוגע שלו,
מאזן.
הוא קורא לי משוגעת
בקטע טוב,
אבל הוא
"ילד טוב".
הוא זורק לי הערות
"כולך 50 גוונים של אפור"
אפילו שהנושא מעולם לא עלה
ואני מתפללת שאולי גם הוא
קצת.
הוא אוהב לגעת, לחבק
ולא מפסיק לומר
איך הוא רוצה להרגיש אותי
קרובה.
אבל בפעם הראשונה
שאני מתפשטת מולו,
שום דבר לא קורה,
לא משנה כמה אני מנסה.
מבליגה, מכילה.
נאבקת לא לשפוט.
אנחנו שוכבים שעות במיטה
עירומים
והוא נוגע בי.
מדברים
על כלום,
והיד שלו מלטפת את הגוף
שנצמד אליו חזק
כדי שלא ירגיש את הריחוק.
אני מכוונת אותו
איפה לגעת
בין הרגליים
לאט, עמוק.
גונחת כדי שהשתיקה
לא תהיה כל כך רועמת.
הוא מנשק את הצוואר
והכתף,
אבל אני בוהה בקיר
מנותקת.
מנסה להדחיק את
חוסר האונים.
גם בפעם השנייה,
אולי קצת מזדיינים.
אולי, כי אני לא נהנית
לא גונחת.
שונאת את עצמי
כי חשבתי שאולי הפעם
ארגיש משהו.
וכמה זה נורא,
להאשים מישהו אחר.
ועוד יותר שונאת
את השכנוע העצמי
שאולי זה
הכי טוב שיש.
אבל למה אני צריכה לרוץ הביתה לצעצועים שלי?
