לאחרונה אני נופלת הרבה לתוך התהום שלי.
היא באה בתקופות
ותמיד היו תקופות.
עכשיו הנפילה הפכה קבועה.
יש איזו חשכה,
משתקת, מפחידה, קורעת.
היא מושכת למטה
היא לא משחררת
היא לא נותנת לצוף
גם לא בשביל נשימה אחת.
מין עצבות,
או אדישות.
כזו שנחרטת עמוק
היא משתתקת רק כשיש משהו חזק יותר
משהו אחר שמכריח את הראש, והגוף, להתרכז בו.
גם היום, שני זיונים בהפרש של שעה.
שני גברים שלא מצליחים לספק,
או למלא חוסר.
אלה שהולכים להימחק מהראש בקרוב.
אני רואה איך הם נעלבים או כועסים
כשאני אומרת שמשעמם לי
והולכת.
ואז אני תופסת את עצמי חושבת על זה באמצע היום.
על ידיים מסביב לצוואר
על חגורה או שוט
על סימנים בין הרגליים
על מגע משייך
על חוסר אונים
על כאב שמעלים הכל.
גם כאן הרמה מתחילה לעלות,
זה עדיין לא מרגיש מספיק
לא ממלא שום דבר מבפנים.
ואני רואה את המבט המודאג של הפסיכולוגית
כשאני אומרת לה שאני לא מרגישה כלום,
מה שנשאר זה רק לחפש את הפחד
האדרנלין שיש בגברים רנדומליים.
וגם זה
כבר לא מעניין.