על שני הפרקים הקודמים של הבלוג שלי לא הגיבו- לא בפרטי ולא בבלוג.
זה עורר אצלי הפתעה, אכזבה, ובמיוחד סימני שאלה.
שני הפרקים האחרונים נראו בעיני כמשמעותיים ביותר. ובכל זאת הדבר לא השתקף בצורת תגובות.
לפרקים הראשונים קיבלתי התייחסויות (בעיקר בפרטי), שגרמו לי להרגיש שאני מקבל סיוע,
כלומר שמעבר לרווח שלי בכתיבת הבלוג עצמו, גם התגובות עזרו לי להתפתחות שלי ולהפחתת חוסר ההשלמה וחוסר הקבלה שלי את משחקי השליטה שחיים בתוכי.
אחרי שכתבתי את הפרקים הראשונים אמרתי למישהי (בחיים הלא וירטואליים) שאני מרגיש שממש יש פה קהילה שאני מצליח להתמך על ידה (בתחום של משחקי השליטה במין), ולהפחית את הקושי שלי בנושא.
והנה, הגיעו שני הפרקים האחרונים עם חוסר התגובות שלהם, וכאילו סתרו את ההרגשה שלי.
התחלתי לחשוב על שני הפרקים האחרונים: האם הם מתוחכמים מידי, מנתחים מידי, טיפשיים, מתלבטים מידי, וכד'.
יכול להיות.
אבל בטח שאני לא מרגיש כך
להפך, אני מרגיש שאני העמקתי את הבנתי דרכם, ושאולי משהו שלם מתגלה בתוכי בנוגע למשחקי השליטה במין, ולמרות שהוא רחוק, אני בהחלט יכול לראות אותו באופק (מקווה שזה לא תעתוע).
כן, זה ברור לי שהבלוג הוא כלי משמעותי כרגע בשבילי להעמקה, קבלה, ולהבנה שלי את עצמי. .
אז למה לא הגיבו? למה לא התייחסו?- אני שואל את עצמי.
אז אני לא יודע למה.
אבל אני מרגיש שהצו הפנימי, מעודד אותי להמשיך ולכתוב.
נראה לי שיש פה ו אימון בשבילי, בלהיות אני (being)
והנה גם אם אנשים אחרים לא מגיבים,
ובמקרים אחרים -שלא קשורים למשחקי השליטה במין אלא בלהיות עצמי - לא מקבלים, לא מתאים להם, מנסים לעצור אותי - (לא שאני חושב שמישהו מהקהילה הוא כזה אבל אני מקצין בכוונה)
אז זה עניין שלהם, עניין שעדיין לא מונע מבעדי להיות אני.
כן, אני מרגיש שיש פה אימון בשבילי. להיות אני, להמשיך בדרכי, למרות שלא תמיד זה קל, ולא תמיד זה מקבל את תשואות הקהל.
עולה בי משפט שלעתים בחיים, בהקשרים אחרים אני נזכר בו:
כשאברהם, שומע את קול האלוהים ( או שאפשר לראות בזה קול פנימי - תלוי בתפיסה) שאומר לו: "לך לך מארצך, וממולדתך, ומבית אביך אל הארץ אשר אראך…"
ואברהם עושה את זה.
וואו, איזה כוחות יש לו, לאברהם, לממש את עצמו: לעזוב הכל, וללכת, ולעבור את התהליך של הגילוי וההגשמה העצמית שלו.
אני מרגיש שבלראות את אברהם הולך אחרי הצו הפנימי הזה יש עידוד בשבילי.
אז זהו, במילים מחוזקת אלה, ובנימה אופטימית משהו, אני ממשיך לכתוב את הבלוג, להתלבט ולהתקדם בדרכי ומקווה שאלוהים יעזור ויאיר את דרכי
(-:
לפני 20 שנים. 18 ביוני 2004 בשעה 15:51
